ידידה מסמסת לי שיש לה ידיד טוב שהיא רוצה להוציא אותו לנופש

לסופש הקרוב.. כי עוברת עליו תקופה קשה..

רוצה משהו צנוע.. כלומר לא רוצה להיות איתו לבד..

אמרתי לה שתארגן עוד אנשים ונראה..

כי בכל זאת נראה לי קצת מוזר רק שלושתנו..

(אני לא מכיר אותו ומסתבר שיש לנו אותו שם פרטי..)

כרגע אין עוד אנשים.. אין היענות..

עכשיו..

תגידו לי שאני פסיכי..

שאני סתם פרנואיד..

שהדמיון שלי עובד יותר מידי (זה במקרה נכון.. הוא כל הזמן עובד.. )

אבל אם יש משהו שאני שונא להרגיש זה גלגל חמישי

ומשו בתוכי חושש ממצב כזה של.. 

שפתאום הם יעלמו להם לחדר.. ואני אשאר לבד לכמה שעות..

אני נשמע אידיוט?

אולי בגלל שקרה לי משהו דומה לזה בעבר.. 

וממש שנאתי את זה..

אני לא זוכר אפילו מה היה כי כנראה הדחקתי את זה ממש חזק

אני רק זוכר את ההרגשה

יש דברים שאני פשוט לא רוצה לדעת

כמו ילד שלא רוצה לדעת שההורים שלו עושים סקס

כן אני יודע זה סוג של תמימות כזו..

אז למה אני נוטה כן?..

כי מצד שני החשש הזה להיפגע מסיטואציות שאני לא באמת רוצה להיות בהן

לפעמים הוא קצת לא רציונלי..

מצד שלישי... אני בדיוק הבחור שהדברים הכי לא רציונליים קורים לו..

חוק מרפי בן בית אצלי.. בעצם יותר סוג של מתנחל שמסרב להתפנות..

מה נסגר איתי לעזזל