זה לא מתקרר. זה תמיד כל-כך חם אתה. גם כשהחדר שוקע באפלה ורפפות התריס נסגרות ורק מיתרים דקים של אור בוקעים מבין החרכים ומרשתים את הקיר; גם כשאני נושם בכבדות וסופר את פרודות האבק שנקלעות ומסתחררות בתוכם, זה תמיד חם אתה. ולעולם לא מתקרר.

לפעמים אנחנו משחקים ב"נדמה לי". אנחנו מדמיינים אותנו לוּ הכרנו לפני לבנון השנייה, אחריה חזרתי לתוך בקבוק כי לא היה לי לאן. מדמיינים אותנו טרם ראיתי את חבריי נשרפים חיים או מונחתים לתוך מלכודות. אנחנו מדמיינים את השנה הקשה שעברתי אחרי המלחמה ואת הרגע בו חידשתי את החוזה כדי להשתתף בעופרת יצוקה שהייתה החוויה המתקנת של לבנון השנייה. לפעמים אני מפסיק את המשחק באמצע כי קשה לי לדמיין אותי אחר ממי שאני היום, ולפעמים אנחנו משחקים אותו עד שאני נרדם ושוקע בשינה שלווה כאילו חיי הם חלום וחלום הוא חיי.

היא טובלת את אצבעותיה בפי ומדברת אלי. שולפת אותן כדי לאפשר לי להשיב ושוב חוזרת וטובלת אותן. אני מוצץ את אצבעותיה, נושק להן טרם שוקעות בתוך פי ומביט בעיניה כפי שילד קטן מביט בעיני אמו, מחפש בהן את עצמי ובתוכי את מה שהיא מרגישה. מצחיק אותה המבט המסוחרר שניבט מעיניי, מרתק אותה האופן בו אני מבלבל את המילים ואת האותיות, וכשגוף שלי מתכווץ ונרפה, גם היא מגלגלת את עיניה ומתמכרת אלי.

"אתה יודע עד כמה אנחנו מאוהבים, תינוקי?" שואלת ושולפת את אצבעותיה מפי.

אני מנסה לענות, חושב, סופר את האהבה, מחפש מילים ובסוף מקיף את שפתיה בשפתיי ויונק את רוקה אלי, וכשלשון פוגשת בלשון והנשימות הופכות תכופות יותר ונמסכות זו בחברתה, עוצם את עיניי. אני חי בתוך ענן. הוא מקיף את איבריי, את מחשבותיי, ומערפל את חושיי בדוֹק של תאווה.

"אי אפשר לספור אהבה," משיב לבסוף, "היא כמו צמר גפן. כמוהו רכה."

היא צוחקת, טובלת את אצבעותיה בפי ומלקקת את זוויות שפתיי כשרוק, שנקווה בפי, זולג לתוכן. היא אומרת שאני מצחיק כשאני מאוהב, מזכירה לי את העכבר הקטן שמצאתי בבית לפני שנים ומתארת אותי הגדול והמפחיד עם קיסם אוזניים ביד, מרכך את הצמר-גפן סביב ראשו כדי שלא ייחנק.

בסוף שחררתי אותו בשדה, בדרך ללבנון. החקלאים לבטח היו יורים בי לו ידעו. גם אני לא הייתי גאה בעצמי במיוחד על החלטה. לא לפני המלחמה וגם לא אחריה.