כבר ביום הראשון של המבצע "שובו אחים", הצטופפה הרשת המודיעינית של שב"כ ושמות הרוצחים (ה"חוטפים" דאז), מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה, עלו אל פני השטח. השמות אמנם נאסרו לפרסום, אבל פורסם ששני החשודים העיקריים נעדרים מביתם ושנשותיהם נחקרו. העובדה ששני החשודים ובני משפחותיהם פעילים בתנועת חמאס, אפשרה לראש הממשלה, ביבי נתניהו, להאשים בחטיפה את חמאס. בנוסף, כיוון שדובר בשני מחבלים, ההערכה המיידית הייתה שלפחות נער אחד נרצח, כי אין באפשרותם של שני מחבלים לחטוף שלושה אנשים ולהשאירם בחיים לאורך זמן.

אני לא בטוח שהמנהרות של חברון, אותן כל אזרח ישראלי מכיר מכתבות על עזה, הפתיעו מישהו. הפירים והמנהרות בנפת חברון משמשים לאחסון נשק, להסתרה של מבוקשים והייתה מחשבה שאולי גם של חטופים. במקביל לכוחות הסדירים שעסקו במעצרים ובנוכחות מוגברת כדי לאפשר לאנשי מודיעין לאסוף את הממצאים הנחוצים, במבצע "שובו אחים" הוקפצו למעלה משבעים כלבנים של צה"ל. שב"כ עבדו על מודיעין אנושי. הם תחקרו את העצורים (300-400 איש), בזמן שבשטח עבדו חוקרי שטח שאספו מודיעין ישיר. כוחות קרקע תוגברו בבלוני תצפית וברוכבי שמיים שאספו מודיעין חזותי. יחידת "רוכב שמיים" פרשה מטוסים לא מאוישים שאספו מודיעין מהאוויר ובו במקום פענחו אותו והעבירו הוראות לכוחות קרקע בהתאם, כמו כן צורפו מטוסי ביון מאוישים של טייסת "הגמל המעופף", שבד"כ אינם פועלים בגזרה זו. 

המבצע פעל בשני מישורים: מציאת החטופים ובאותה נשימה הריסה של תשתיות חמאס. מכיוון שאבו מאזן נתן לנו כניסה חופשית ואף גיבה אותנו, ניצלנו את האפשרות כדי לנקות את השטח. למען הסר ספק, אבו מאזן לא עשה לנו טובות. חמאס מאיים על אבו מאזן לא פחות ממה שהוא מאיים עלינו, כך שמדובר בשיתוף פעולה לא מתוך אהבה לארץ ישראל ולא מתוך כבוד למפעל הציונות, אלא באינטרסים שלו שבמקרה הצטלבו עם האינטרסים שלנו. הכוחות הסדירים עסקו בעיקר בניקיון, שאר אנשי מקצוע שפירטתי, עסקו במודיעין. תחושת הבטן שלי אומרת שחברי הקבינט הביטחוני ידעו שהסיכוי שנמצא אותם חיים קלושים, אבל העדיפו להציג את עובדת ההנחה שהנערים חיים כדי לקבל לגיטימציה לניקיון שהתבצע ע"י הכוחות. הם יצרו תמונה של דחיפות בהולה להציל את הנערים טרם יהיה מאוחר מדי ובכך הצדיקו כניסה של כוחות כה גדולים. הציבור הישראלי מילא תפקיד של "אידיוטים שימושיים" – נערכו הפגנות ועצרות שחיזקו את ההילה שחברי הקבינט רצו ליצור.

ועכשיו, אחרי שהציבור מילא את תפקידו, אני מקווה שכולנו נמצא בנו את החוכמה לעצור ולחשוב. שמעתי קריאות שקוראות להשמדה של הגדה, להוצאה להורג של המחבלים, של כניסה קרקעית לעזה. מותר לנו לכעוס ולהתעצבן ומותר לנו לדרוש נקמה, אבל אסור לנו להיכנע לעננת היגון. אנחנו לא נשמיד את תושבי הגדה, אנחנו לא מוציאים אסירים להורג ואנחנו לא נכנסים לעזה כי אם נכנס, אחרי שנפגע באוכלוסיה שלווה ונשמיד את חמאס, נאלץ להישאר. אין פתרון אמיתי באיומים. הם עשויים ליצור הרתעה, אבל לא ימגרו את הסכנה ולא יחזירו את שלושת הילדים אל הוריהם.

הגיע הזמן שגם השמאל וגם הימין יעשו רגע חושבים: שהשמאל יפסיק להתייחס לפלסטינים משל היו ילדים מתחת לגיל האחריות. הם אחראים למעשיהם ויש לגנות אותם ונגד מחבלים יש לפעול כפי שפועלים נגד רוצחים. הפתולוגיה של פטרנליזם חייבת להיפסק. אין ולא תהיה הצדקה לרצח של אזרחים ומי שטוען אחרת, ומתבלבל בין אזרחים שמתפוצצים במסעדה בערב חג לבין גרפיטי "תג מחיר", נותן גושפנקא לרצח ובעיניי מהווה רוצח בפוטנציה; שימין יוותר על דרכים מלטנטיות וישאף להידברות בכל האמצעים. "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו," אמרה גולדה מאיר. אולי הגיע הזמן לבדוק אם אנחנו אוהבים את ילדינו. אנחנו שמסתפקים בהרתעה, במבצעים ובמלחמות ובשקט יחסי. אנחנו שעכשיו צועקים שצריך להשמיד אותם, להעיף אתם, ולהראות להם ששלנו גדול יותר. אנחנו שמוכנים לחיות במתכונת בה אנחנו חיים, בה לא באמת יש חיים. והרי איך אפשר לחיות כשאין אנו יודעים אם הילד שלנו יחזור מבית ספר.

לקחתי אתי פיסה של אדמה. לא ממש פיסה. בצקת עפר, רגב בגודל של צנצנת, לזכר הנערים החטופים. רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, נגעה ללבי. אני זוכר כל חצאית וחצאית בהן התעטפה, את כל כיסויי הראש בהם בחרה להופיע בתקשורת ואת הקמטים שחרשו את פניה בכל יום עוד קצת והופיעו כשלמרות-הכל, חייכה. גם לאמי קוראים רחל, גם לה גבות בהירות שמרמזות על שערה האדמוני, גם היא צנומת גזרה ובעלת עיניים בהירות. נפתלי היה בנו השישי של יעקוב ועל שמו נקרא אחד משבטי ישראל. אליפל היה אחד מגיבוריו של דוד. מישהי כתבה לי באחת התגובות בבלוג שאם איני מאמין באלוהים, אני לא יהודי, כי היהדות בהכרח מקושרת בדת. כשנקראתי לשבועיים, כשלשטח הגיעו סירים עם אוכל אמיתי, כזה שנשרף בתחתית, כשהוזמנו להיכנס לכל בית ובית, להתקלח ואפילו לישון, לא היה לי ספק שבעם שלי מדובר, ושהעם שלי הוא שפותח את דלתות ביתו בפניי מבלי לשפוט את יהדותי.

לפעמים, כמו ביום בו הודיעו על החטיפה, אני מניח את ידיי על פניי כפי שלימדה אותי אמי, ואומר "שמע ישראל". לפעמים, בהיסח דעת, אני מלטף את כיסוי התפילין שקיבלתי מאבי כשהגעתי לגיל קיום מצוות. ומאז רגע החטיפה, אני מתעורר בוכה בלילות כי אני חולם את חיוכה של רחלי פרנקל כשעוד הייתה בה תקווה שיחזור.

מוקדש לריבר ולז'קי שספגו את הימים טרם נקראתי. כשנקרעתי.