...אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלוא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא יֵרד גשם ולא ישרור שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו. צאצאיו הרחוקים יותר לא יֵדעו מי היה, ואולי גם מישהו יחשוב שהוא תופס מקום מוגזם בשדה המתים, וגם לא יֵדעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא? הרי ירש אותו מסבו או מסבתו. אבל גם הציור יישכח בסופו של דבר ויֵרד מהקיר ובצדק. הסבא והסבתא לא יספרו לנכדם מי היה אותו המצויר התלוי על הקיר, ואם נכדם ישאל, כבר לא יהיה מי שיספר לו מפני שגם הסבא והסבתא ימותו ויניחו את התמונה בבוידעם. ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי־חשיבותה הנצחית.

אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים...

הסרט הבדיוני(!) "אמדאוס" (1984) מתחיל מביקורו של כומר בבית משוגעים, בו מאושפז המלחין האיטלקי אנטוניו סליירי, לאחר שניסה לשסף את גרונו. סליירי, שביקש להתוודות על רצח של מוצרט, מנגן לכומר שלוש יצירות שונות ומצפה ממנו לזהות אותן. את שתי הראשונות הכומר אינו מזהה ומביע את צערו נוכח הכאב שצורב את תווי פניו של סליירי שהלחין אותן. את היצירה השלישית הכומר מזהה בשמחה ואף ממשיך לשיר אותה גם אחרי שסליירי שומט את ידיו מקלידי הפסנתר.

"אני מכיר אותה!" מודיע בקול צלצול ספק בגאווה, ספק כי עכשיו מובטחת לו המחילה על שני העלבונות הקודמים, "היא נהדרת! לא ידעתי שאתה כתבת אותה!"

"אני לא," עונה סליירי בחיוך מעוות משהו, "זה היה מוצרט... וולפגנג... אמדאוס... מוצרט."

Eine kleine Nachtmusik (הסרנדה הקטנה), סרנדה מס' 13 בג'י מינור, (לפעמים מכונה "המוזיקה הקטנה של הלילה").

וזה היה הסופר, הצייר והפובליציסט הישראלי, יורם קניוק.

אני לא יודע מדוע האתר הדיגיטלי "עברית" שחרר את ספריו, חלק מהם בעריכה מחודשת, לאוויר עולם. אולי כי בעוד ימים ספורים נציין שנתיים למותו. בכל מקרה, למרות השבועה שלי לא לרכוש ספרים נוספים טרם אקרא את אלה שקניתי מכבר, אלא אם הם במבצע וגם אז לא לעבור את הגבול של מאה שקלים, קניתי את כולם. בבת אחת. ומיד חשתי צורך בוער להתוודות בפני חברה יקרה על חטאיי:

פשעתי וחטאתי. רכשתי המון ספרים במכה. אחרי חודשים שלא קניתי כי המתנתי למבצעים, הגיע מבצע שלא יכולתי לעמוד בפניו. הוכרעתי באיבחת מבצע אחת מהירה. עשרים וחמישה שקלים חדשים בלבד ולא שקל יותר על כל אחד, בלא יוצא מן הכלל, מספריו של יורם קניוק. נפלתי שדוד נוכח ההצעה ולא עמדתי בהבטחתי לא להוציא יותר ממאה שקלים למבצע. ואני לא מצטער ולו לרגע על כך.  ארור אהיה על כי אפילו חרטה איני חש!

בנתיחה אחרי המוות על שולחן הניתוחים יזרמו דיו ומילים. אני חולה, אני מכור, אני לא עומד בפני המבצעים. קניתי את כל הספרים של קניוק, אבל שלא תטעי! לא ריחמתי על עצמי (וגם לא עליו): אספתי את כולם על המסך ובחרתי אותם אחד-אחד, מתוך כוונה כנה לקנות אך ורק את הטובים ביותר. וגם אחרי שעל המסך לא נותר ולו ספר אחד כי כולם היו בסל, עדיין לא נפלה רוחי: מצויד במצפון ויושר, נכנסתי לסל הקניות כדי לשלוף את הספרים הפחות טובים טרם התשלום הסופי. קראתי שוב את הכותרות ונזכרתי בתוכן הספר ו... ובסוף קניתי את כולם.

את יורם קניוק קראתי בגרסתו המנויירת עוד כשהייתי נער. אמי, רחל, תמיד אהבה את ספריו וכנראה העבירה לי את האהבה הזאת עם החלב, כחלק אינטגרלי מאהבת אם אל בנה. הייתי אומר שהקטע הספציפי מספרו "בא בימים" (2012) הוא האהוב עלי. אבל נדמה לי שאין זה נכון. כי אם מחר אקרא קטע אחר, אטען שטוב ממנו לא קיים. היום אני קורא אותו לאט, מקציב לעצמי פיסקה (עד שתיים) ליום, כדי להאריך את ההנאה מארבעים ושניים עמודים בלבד, מהם הספר מורכב. בכל פעם חוזר, קורא את הכל מהתחלה ומוסיף את שתי (אל תספרו) הפסקאות החדשות. אני חושב שהווידוי על האוננות הספרותית שלי כאן יכול להשיב על השאלה מדוע ואיך אני זוכר ספרים שלמים בעל פה. כנראה כי אני אוהב אותם מספיק כדי להתעמק בכל מילה ומילה.

אני יכול להתפלסף לאורך כל הפוסט ואף לחרוג ממנו ולהמשיך להדפיס גם מעבר לגבולות המסך, על הכתיבה, על העברית, על המסר הנוקב והלא מתפשר מאחורי כל משפט, להביא דוגמאות כגון זו: "חשבנו שאלוהים יכול להיות או לא להיות, ולבסוף התברר שגם הוא רק כמעט ישנו. בשואה האמינו הדתיים שלאלוהים הייתה סיבה לשרוף מיליון וחצי ילדים. אם הייתה לו סיבה, הוא לא היה היחיד. בעקבות גל ההפצצות של בנות הברית נאלצה חברת פרבן ושות' להעלות את מחיר הגז, ולפיכך הוחלט מטעמי חיסכון לזרוק ילדים קטנים ישר לאש. שמע ישראל." או כגון זו: "קפאתי ברגע שבין האין ליש, כמו מוזיקה שבידיו ועל פניו של המנצח טרם תחל התזמורת לנגן. זהו הכמעט הנצחי."

...אבל לא. אין צורך בי כדי לשבח בבלוגיה גוססת, בבלוג בו מספר הצופים משתווה למספר המגיבים (וטוב שכך), את כתיבתו של יורם קניוק. עשו זאת טובים ממני לפניי ויעשו זאת עוד יותר טובים אחרי. הוא טוב, אל תאמינו לי, תשאלו אותם.

זה קרה כשאשתי, לבושה בשמלה עם כיסים (או שמא בחולצה עם רוכסן), נכשלה בגיור ראשון. יורם קניוק ויתר על יהדותו במחאה על כך שנכדו לא יירשם כיהודי. והרי, בינינו, אם לנכד של אדם שנולד בתל אביב טרם קום המדינה, שירת בפלמ"ח, השתתף במלחמת יום העצמאות, שירת בחטיבת הראל, נפצע בלחימה בהר ציון, ואף נטל חלק בהעברתם של ניצולי שואה באוניית מעפילים כדי שיוכלו להתאחד עם היושבים בציון... אז כן, אם לנכד של אדם זה שבניו וגם כלתו שירתו בצבא הגנה לישראל (למען הסר ספק), ושנחשב לאחד הסופרים המשמעותיים ביותר בספרות העברית, לא מגיע להיות "יהודי", מי אני שאלין על מר גורלי. בגלל תפקידי לא יכולתי לערוק מהדת שנכפתה עלי בלידתי, מה עוד שאשתי התעקשה לעבור גיור נוסף מסיבותיה שלה ולמרות התנגדותי. ולכן, בודד בזירה, אימצתי אל לבי לא רק את קניוק הסופר, אלא גם את קניוק האדם. ראיתי בו את החבר הקרוב ביותר, ועודי.

היום אנחנו משפחה מעורבת, אשתי יהודיה (כי כך היא מתעקשת להיקרא), ילדיי חצי ערבים (כי כך אני מתעקש שייקראו) ואני חסר דת. ואם מישהו שואל מהו החצי השני של ילדים שאמם ערבייה יהודית ואביהם חסר דת, אענה לכם: כשיגדלו, יבחרו בעצמם.

-

הקטע הבא חסום לתגובות. תגיבו למה שכתבתי לפניו (זה נראה לי הזוי, אבל אני מנסה).

אני רוצה להודות כאן, בקטע ההזוי והחסום לתגובות (אני לא מאמין שאני באמת כותב את זה. בועט בעצמי)... בכל מקרה, בהמשך לקטע ההזוי: תודה רבה על כל הליטופים שהענקתם. לא אשקר, הם נעמו לי. אבל הייתי רוצה לעבור הלאה, להחליף פאזה ולא להתעכב על שטויות. כאב או לא, פגע או לא, לא משנה, כי אין לא יכול, יש מת. ואם פיצי נופל וקם, גם תינוקי יכול. ומכיוון שהקטע הזה הזוי ממילא ופיות לא קיימות, לו הייתה אחת נוקשת בחלון בלוגי, הייתי מבקש ממנה שתעשה ככה שגם תגובות גועליות, מפקפקות, ובמיוחד כאלה המטילות ספק בשפיות דעתה של אם ילדיי וביכולת שלה לעמוד על עקרונותיה, ימתינו לחודש הבא. אני צריך לנוח חבריה, גם מביקורת וגם מהליטופים המנחמים.

ובקטע חסום עוד יותר: אני נמצא במבחן. אכתוב על קניוק, על שמיים, ועל כל מיני דברים. אנג'לינה, זאת שלא יכולה לעמוד על עקרונותיה, ביקשה ממני לא לכתוב עליה יותר. כמו שאתם מבינים (אלה שכן מבינים), אני כאן בגללה, ואם היא לא רוצה אותה כאן, גם אני לא אהיה.

ויותר מכל בקטע החסום ומחוצה לו: מי שלא קרא את קניוק, תקראו. הוא כותב גם על אנשים כמוני, ובאמת שעדיף לקרוא אותו מאשר לבזבז את הזמן עלי. מה עוד שהוא כבר מת ולכן לא יכול לענות.

אז ככה, מה היה לנו שם? 

פיצי נופל וקם:

הפתיח של אמדאוס:

היצירה הראשונה:

ואנג'לינה, אשתי (שיר של מתעללים נפשית בנשותיהם):

אני לא אמור לכתוב את זה: שבע שלושים וחמש. 

אני יושב שפוף מול המחשב. כותב לתוך העורך של ישראבלוג. מרגיש ומבולבל. לא שומע אותה עולה במדרגות וכששואלת "תינוקי מה קרה?" נרעד. היא נרעדת גם כמו הד של שתיקתי, ומשל הייתה הד למחשובתיי מבינה ומתוך ידיעה שגם אני מבין, מתרחקת, מעניקה לי את מרחב השתיקה מבלי להסיר ממני את עיניה. כמו כלב שמירה נאמן של כלב שמירה נאמן, נדרכת במרחק של יד פשוטה, כדי שאוכל לאחוז בה אם אפול. כי למרות ששנינו יודעים שאין לא יכול, יש מת, מותר לנו לחלום. 

.