השני, זה המכונה ישראל, לו קורים הדברים.
אני מהלך בעצלתיים בחוצות תל אביב ובתנועות-ראש, שאולי כבר הפכו מכניות, מביט בקשת של שער מסוים או בדלת רקועה. ידיעות על ישראל מגיעות אליי בדואר, וכן אני מוצא את שמו ברשימת התלמידים בכיתה ועל ספח תעודת הזהות. אני אוהב כדורגל, כוח, כתבי היסטורי מן המאה השמונה-עשרה, טעמו של קפה ופואמה של דילן. גם לו, לשני, אותם התחביבים, אך הם לובשים אצלו פנים יהירות כלשהו, ההופכות אותם לאביזריו של שחקן.
מוגזם יהיה לטעון שהיחסים בינינו עוינים. אני חי, אני מסכים לחיות, כדי שישראל יוכל לזמזם את הפילוסופיה שלו, ופילוסופיה זו מצדיקה אותי. לא יקשה עלי להודות שיצאו מתחת ידו כמה דפים בעלי ערך, אך אין בכוחם של דפים אלה להושיעני, אולי מפני שמה שטוב בהם אינו שייך לאיש, אפילו לא לו, אלא לטבע הדברים בעולם. חוץ מזה, נועדתי לכליה גמורה ונחרצת, ורק אחדים מן הרגעים שלי יוכלו להמשיך להתקיים בו, בשני.
אט אט אני מותר למענו על הכל, אף על פי שידוע לי מנהגו לזייף ולהאדיר הכל. שפינוזה קבע, שכל דבר מבקש להתקיים במהותו העצמית: האבן לעולם מבקשת להיות אבן, הנמר מבקש להיות נמר. אני צריך להישאר בישראל ולא בי (אם אמנם הנני מישהו), אך אני מוצא את עצמי בכתביו פחות מאשר בספריהם של רבים אחרים, או אף בפריטה נוגעת אחת על גיטרה.

שנים על שנים ניסיתי להשתחרר ממנו ועברתי מן המיתולוגיה של הפרברים אל המשחקים בזמן ובאינסוף, אך משחקים אלה שייכים עתה לישראל ועלי להמציא משהו אחר. כך הפכו חיי לבריחה, וכך אני מאבד הכל והכל שייך לשכחה או לו.

 

 
אני לא יודע מי משנינו כותב את העמוד הזה.