אז אין תקציב לממשלה. אז הולכים לבחירות. אז מפרקים ת'חבילה מתוך "אחריות לאומית"...

כך הולכת ונקטעת לה תקופת השוד הגדול של ממשלת נתניהו את אזרחי ישראל. כך מנופצות באחת כל ההבטחות הבומבסטיות שהבטיחו להיטיב עם שכבות נרמסות למכביר בקרבנו. כך גם נחשפת הקומבינה של המאה בישראל – רווחתם, בריאותם ועתידם של תושבים, תמורת כסא רם ונישא.

כי אימת האיום האיראני על עיתויה, אף אם היא נכונה, נועדה לא רק ליצור דעת קהל בינלאומית אלא ובעיקר, לשרת אינטרסים אחרים. אינטרסים המבקשים להסיט את תשומת הלב מן הקיפאון המדיני המדאיג מול הפלסטינאים; מן המחאה החברתית שאין צודקת ממנה; מהגדלת הפערים המקוממת בחברה הישראלית; מרמיסת עתידם של צעירים המבקשים להקים בית במולדתם; מזניחת השכבות החלשות בהן חולים, קשישים וניצולי שואה; מהגדלת אי השוויון בנטל בכל הנוגע לשירות הצבאי; מן ההתעלמות הטוטאלית מזעקתם של מי שעומדים בפני איבוד משרתם ופרנסתם; מן הניסיון הנואל ליצור תקשורת חד צדדית גם על חשבון אימוץ חינמון בן טיפוחיו של אביר הימורים על חשבון קבורתם של אמצעי תקשורת שהעזו לפרסם ביקורת נוקבת מול מחדלים שלטוניים; מן השיטה הקושרת את נבחרנו עם פוליטיקה של הפחדה, מושחתת ומסוכנת.

כי אותה ה"אחריות לאומית" אינה אלא ניסיון פסול מעיקרו להרוויח זמן למען לא יוכלו מתמודדים בעלי סיכוי אלקטוראלי להספיק ולהתכונן להתמודדות מול "קינג ביבי". כך, במבט ישיר אל מול פני האומה, מדקלם נתניהו את "הישגיו המופלאים" בלי חלילה להזכיר את מצב העם כפי שנוצר במשמרתו העלובה. כי רק בישראל יכולה מפלגה שלא זכתה למרב קולות הבוחרים להרכיב ממשלה העושה ככל העולה על רוחה במהלך כארבע שנים, תוך דיכוי שיטתי של רבבות לשם המשך קיומה.

כעת נותר לקוות לביטול הדמנציה הישראלית המדאיגה כך שהיעלמותה יאפשר לבוחר ביום פקודה, לזכור את המעללים ואת התרגילים, השקרים והכזבים של מי שמתח קו אדום לא רק על פני קריקטורה ילדותית מעל בימת האום, אלא חתר ללא לאות ליישר את הקו בגרף ליבם של רבים מתושבי ישראל, בשל בחירתם המוטעית והאומללה. הפעם נקווה שהם יתעשתו ויבינו שבחירתם קובעת בפועל את רמת חיינו ואת זו של ממשיכי דרכנו ויסיקו את מסקנתם המתבקשת.

המאבק של עובדי עיתון מעריב נמשך. הם פועלים בשני נתיבים עיקריים – דאגה להמשך העסקתם בעיתון ודאגה לזכויותיהם המקופחות. לא ניתן שלא להבין את מצבם העגום וגם קשה שלא להזדהות עם מאות העובדים שהבינו לפתע כי קופות הפנסיה והפיצויים שלהם, מצויות בחוסר של כמאה מיליון ₪. את מלחמתם הם מנהלים מול שני גורמים מרכזיים – הבעלים האחרון והקודם של העיתון וממשלת ישראל.

תביעתם של העובדים כנגד מעסיקם, לפחות בכל הנוגע לזכויותיהם הפנסיוניות ולפיצוייהם אם וכאשר יפוטרו, הגיונית וצודקת. לא כך לגבי בקשתם לעזרה ממשלתית. כי היום זה מעריב ומחר זה יכול להיות כל עיתון אחר. כי ההבדל בין עיתון לבין מפעל פניציה המבקש עזרה אף הוא לדוגמה, הוא בעצם העיסוק של מקבל העזרה. מפעל פניציה עוסק בייצור זכוכית. עיתון אמור לעסוק בדיווח, כולל דיווח ביקורתי – גם כנגד אלה שמהם הוא מבקש את עזרתו. אם הממשלה באמצעות נציגיה הנבחרים ייצאו לעזרת העיתונאים, כיצד אלה יבקרו את מעשיה מחר? ואם תבוא לאחר מכן דרישה מאמצעי תקשורת אחר לעזרה על בסיס תקדים מעריב – מה יקרה לדיווח העיתונאי הכולל?

בערוץ 10 למשל, מבקשים את עזרת הממשלה לפריסת חובותיהם למדינה, על מנת לאפשר את המשך קיומו. לצד הבקשה, ניתן לראות בבירור את התמתנות הביקורת של הערוץ כלפי מי מן השרים והעומד בראשם. כי הם זקוקים לעזרה. כי אחרת הערוץ ייסגר. כי אז, הם יפוטרו. ולא, איש לא צריך לומר לעיתונאים שם כי עליהם למתן את הביקורת כלפי מי שבכוחו להצילם. הם מבינים זאת לבד. וכאן טמונה הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. כי העזרה המבוקשת הזו על ידי מעריב היום ועל ידי אחרים מתחום התקשורת מחר – תתבע דיווחים מסוג אחר. מסורסים ובלתי אובייקטיביים.

לכן על הממשלה לעזור לכלבי השמירה של הדמוקרטיה, באופן גורף אך לא פרטני. היא יכולה להתערב למניעת כשלים בשוק התקשורת על ידי מתן הטבות מס, עידוד צריכה ובדרכים נוספות. אלא שמן הממשלה הנוכחית - המחזיקה יומון חינמון המחולק לכל מי שמעוניין בו וגם למי שלא – אין לצפות לראייה בעלת אינטרס דמוקרטי אמיתי. כי לה אינטרסים אחרים. בעיקר בתחום התקשורת. בעיקר כשהבחירות נראות באופק. לכן הסכנה הברורה – עזרתה למעריב באופן פרטני עלולה בעקיפין לפגוע באינטרס הדמוקרטי של כולנו. לכם עזרה מעין זו, אינה רק מסוכנת כי אם גם אסורה.