אוקיי.. אז אני יודעת שלא כתבתי פה משהו כמו חצי שנה או משו כזה ואני בטוחה שאף אחד כמעט לא הולך לקרוא את הפוסט הזה.. אבל, ובלי להתנשא, אני לא פה בשבילכם, ואני לא כותבת את הפוסט הזה בשביל אף אחד חוץ ממני.
אני לא חייבת לאף אחד כלום, גם לא לבלוג הזה שלי. הבלוג שלי הוא לא חבר והוא לא ידיד ולא שום דבר, וזה מה שהרבה פה בישרא-בלוג צריכים להבין ודחוף... אני לא חייבת ולא התחייבתי לכתוב כל חודש. אני כותבת מתי שבא לי. ואני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד גם לא לבלוג שלי. אז אין שום רגשות חרטה או מחילה על זה שלקחתי וואחאד חופשה ממנו. כי זה הבלוג שלי.
למען האמת, רגשות החרטה היחידים שיש לי הם על בזבוז טוטאלי של חצי חופש. אבל לפני שאני מתחילה, נעשה review קטן על האירועים האחרונים מאז הפוסט האחרון שלי :
פורים>מסיבה בבית שלי>עונש..>ולדי> 4 חודשים>פרידה>כפר המוזיקה>מישאל>בצפר.< אוקיי אז הנה אנחנו עכשיו... ^
הפוסט הזה הוא על זה^
אני לא הולכת לפרט ולספר סיפורים, אני הולכת להגיד חד וחלק. הכי אמיתי שיש. כי זה הבלוג שלי וזה המקום שלי להביע את עצמי על כתב בלי להתאמץ ולכתוב עם עיפרון כאילו שעכשיו אין לי מספיק דברים לכתוב עם עיפרון =\ . כן, אהבתי אותו. כן,באמת.אה ו..כן, שמעתי על כל הסיפורים שראיבו מספר עלי. לא, הם לא נכונים. כן, ראיבו הוא עדיין חרטטן ולא מזיז לי אם הוא קורא את זה עכשיו .
ועכשיו אני רוצה להגיד ככה... מכל אחד מהחברים שהייתי איתם אהבתי רק שניים באמת - אלעד וולדי. אבל אולי זאת הטעות שלי - אולי אני לא צריכה להתאהב. אני אחרי הפרידה שלנו חסמתי לגמרי את הרגשות של אהבה אצלי. אני לא מתאהבת יותר. לא עד שאני אמצא מישהו שהמשפט "אני אוהב אותך" לא יצא מהפה שלו באותה חשיבות כמו "איפה הקטשופ?" אלא מישהו שיגיד את זה מתוך כוונה או שלא יגיד בכלל. אני חייבת להגיד את האמת. אף אחד מהחברים שלי לא באמת אהבתי על ההתחלה. עם אלעד אין מה לדבר כי אני לא ידעתי כלום על כלום.. אבל עם ולדי, אני ראיתי מהתחלה שהמשפט "אני אוהב אותך" בהחלט זהה לזה עם הקטשופ... היות וביום שבו נהיינו חברים הוא מיד שלח לי סמס "אני אוהב אותך". ברור שזה לא היה ככה באמת כי אני לא אהבתי אותו עוד ואני בעצמי יזמתי את כל העניין הזה.
מה שמוביל אותי לטעות השנייה שלי - בנות, לעולם לעולםםם אל תהיו חברות של הידיד הכי טוב.. כי אז סביר להניח שתגלו שהוא אמנם יכול להיות ידיד ששווה זהב אבל חבר שאפילו חרא לא שווה.
ובכן, אני יכולה להציף את הפוסט הזה במשפטי יומן או משפטי חוכמה שהפכו מאוחר יותר למשפטי יומן סטייל "מי שגורם לך לבכות לא שווה את הדמעות שלך, ומי ששווה אותן לא יגרום לך לבכות" אבל בינינו, בשביל מה? הרי כולנו מכירים אותם וכולנו יודעים כמה קל לפלוט אותם לחברים ולחברות אבל כולנו יודעים כמה מטומטמים הם נשמעים בשעת הצורך...
אז ככה בשביל ליישר את ההדורים - אף אחד לא שווה את הדמעות שלי. אבל אם קרה ואותו אחד לאו דווקא הוא גרם לי לבכות, סימן שהוא לא שווה כלום. לא את הדמעות וגם לא את הצחוקים ולא שום דבר.
הטעות השלישית? אממ מה לבחור..? כי פשוט יש כל כך הרבה.. אוקיי הטעות השלישית קורל, תקשיבי לזה טוב טוב - לא להתרחק מכל העולם רק כי יש לך חבר. אז יש לך חבר? so what ? הכל נחמד וכיפי ויפה, ולפעמים גם הכל מגעיל ומדכא ומכוער. אבל הקטע הוא שגם לימים של הנחמד כיפי ויפה וגם לימים של המגעיל מדכא ומכוער, את צריכה את החברים והחברות שלך. וגם בכללי את צריכה אותם ותאמיני או לא, אבל גם הם צריכים אותך. וברגע שאת מפנה להם גב זה לא יחזור להיות אותו הדבר תמיד.. אלא אם כן באמת יש לך חברים טובים. אני למזלי עשיתי רק חצי טעות. כי התרחקתי מכולם כווווולם אבל באיזה שהוא שלב הבנתי שזה מטומטם אז חזרתי למעגל הקטן שלי, אתם יודעים - יולי, בר וערן ואחר כך לעוד כמה. אבל לא חשבתי שאני פשוט אשאר ככה כמה ימים. זה טעות גדולה להפנות גב לחברים שלך. בנים יש כמו זבל ולפעמים גם מתנהגים ככה יש כמו דגים בים, אבל חברה אמיתית או ידיד ממש טוב יש רק אחד ואם יש מזל הוא הם גם נשארים לכל החיים.
טוב דיי נמאס לי לספור טעויות, כי אני למדתי ממך הרבה דברים גם. כן, אני לקחתי ממך דברים פשוט לא כאלה שאני צריכה להחזיר, ולא כאלה שחס וחלילה היית צריך להוציא עליהם כסף. למדתי ששום דבר לא בטוח חוץ מהמוות, למדתי איך לשחק סנוקר, למדתי שפרנציפים דומים למשחקי ה"דווקא" של ילדים בכיתה ב' ושזה מאוד מעצבן, למדתי שאובססיביות לדברים שאין בהם כל בסיס כמו קבוצת כדורגל למשל זה דבר מטומטם, ובלי קשר - אובססיביות זה דבר מטומטם בכללי ויש כמה שצריכים ללמוד את זה. למדתי שלפעמים שתיקה עושה הרבה מאשר שרשרת של צרחות.
אבל יודעים מה? נמאס לי לשתוק! אני שותקת כבר חודש נראלי ושומעת שזה מספר עלי ככה וזה מספר עלי ככה. אז נגיד את זה קצר ולעניין, לכל הרכלנים והמשועממים שאין להם על מי ועל מה לדבר בחיים :
תתעסקו בעניינים שלכם, אל תיכנסו לסרטים, אל תאמינו לכל אחד שבא ומחרטט אתכם סיפורים הזויים ולמען השם אני לא ניסיתי להתאבד! אם נהיה אמיתיים לשנייה, מי שראה אותי על המדרכה - התעלפתי טוב? עכשיו כולכם יודעים ואני "שמחה" . אנשים , יש לכם חיים חסרי פעילויות? משעמם לכם? לכו תשחקו באבלס מצדי.. כמו שאני לא הולכת ומדסקסת על החיים של כולם פה ותאמינו לי שאנשים מדברים פה עליכם.. על כל אחד מרכלים ואם אתם חושבים שעליכם לא - אתם טועים. בגדול. אבל אני לא עושה את זה כי תאמינו או לא אבל לי יש מה לעשות בחיים.
ובאשר אליך, מה שאתה עשית היה מעשה בלתי נסלח, איום ונורא. אני לעולם לא אסלח לך על זה, אפילו שלא ביקשת סליחה. אני לא פגועה יותר אני לא עצובה יותר. למעשה, אני גם לא מרגישה אליך כלום יותר. ופגשתי אנשים אחרים ושכחתי אותך. ולא אכפת לי אם זה מעניין אותך או לא.
הפוסט הזה הוא לא בשבילך והוא לא בשבילכם הוא אך ורק בשבילי. ואם קראתם אותו, אתם יודעים את האמת שמתחבאת מאחורי השתיקה שלי. ואלוהים יודע וגם אתם יודעים טוב מאוד שאני לא אוהבת לשתוק...
דבר אחרון, אני רוצה להגיד לאנשים שאני באמת אוהבת ובאמת אוהבים אותי והרימו אותי מהעצבות ועזרו לי לעבור את זה תוך יומיים שאני אוהבת אותם בכל ליבי. אתם יודעים מי אתם =]
וזהו בעצם, הכי חשוב זה אהבה - אבל כזאת שגורמת לכם לחייך בכל שנייה ובכל דקה ולא להתעצבן ולא להעלב ולא להיפגע וכל מי שאני מתכוונת אליו יודע את זה . אפילו אם זאת לא אהבה של מערכת יחסים אלא אהבה של חברות וידידים והורים ואחים ובני דודים או יותר נכון בנות דודות ;) !!! =]
אז.... יאללה ביייייי ;-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
