וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

..."אם עוד פעם אחת תעשה את זה, אני אשבור לך את המפרקת!"

כמה עצוב שתקשורת בין אנשים מלאה בכל-כך הרבה קצרים.

כואב.

אם לא השכלתי ליצור עבור עצמי סביבה יציבה מספיק מבחינת משפחה וחברים – האם אי פעם אוכל?

אני נוטה להאמין (בעצב) שלא, פסימיסט שכמותי.

"את חושבת שאי-פעם אני אהיה מאושר...?" שאלתי עכשיו את קארין, לפני שיצאתי מהרכב. היא צחקה ואמרה שתמיד כשאני שואל את זה, אני משאיר בסוף את הפה שלי פתוח. שחזרתי; היא צדקה. וצחקה שוב, למראה השחזור. "אתה מנסה לראות איך אתה נראה, נכון?" - כן.

היא אמרה שאולי.

אולי זה תמיד בטוח נכון.

ואני.. אני לא יודע.

קשה לחשוב על עתיד כשכואב.

כשאני מגייס את הכוחות הקוגניטיביים שלי לעזרה, מהדהדים בי משפטים כמו 'אני לא אמצא את האושר שלי מבחוץ'; וזה הגיוני, כמובן – אם כי, כשאני בוחן את דרך הפעולה שלי קל להבחין שזה בדיוק מה שלרוב אני אכן עושה: מסתמס עם מני אתמול – הוזה מהרהורי לבי שאולי הוא יבוא אליי ויהפוך אותי 'שמח'; מפנטז על קשר נורמטיבי עם קארולין – ובראש כבר מעביר את הסרט קילומטר קדימה, אל עבר נקודת ה'אושר'; חולם על לנסוע לחו"ל ולברוח מכאן – שוב, אל עבר 'גן עדן' שאינו אלא הזיה.

אדמה חרוכה, והרבה מרירות. זה מה שנשאר.

אולי יש בי פוטנציאל לרפא את עצמי, אבל בינתיים נראה שכלום לא עוזר.

- אפילו לא שוקולד.