וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

שלשום ביקרתי באוניברסיטה העברית אשר בירושלים.     

קמפוס הר הצופים, כמובן.

התקיים שם יום פתוח של תכנית אמירים (רוח), למתעניינים.

אני עובר את רף הציונים בכיף, אבל עוד לא החלטתי אם אני מתכוון להתחיל ללמוד בשנה הבאה או כבר השנה. חושבני שעיקר החשיבות של היום הייתה בכך שסופסוף קיבלתי את ההחלטה שלא להתחיל ללמוד השנה.

הכל התחיל בעצם משיחה שלי עם קארין, לפני כמה ימים – בבית קפה זחוח, שנראה (למרבה הזעזוע) כמו אתר פו"פ למגזר הדתי: "רגע, למה שלא תלך בעצם ללמוד כבר השנה? - אני במקומך הייתי הולכת." [רגע, אז למה את לא הולכת ללמוד השנה?! אהה].

בכל אופן.

היה... די מעניין. והיו שם כלמיני אנשים. גם מוזרים לרוב.

אז היה מעניין, אבל החלטתי שזה לא בשבילי בינתיים.

ו... כמובן שגם נזרקתי לשאלות מטרידות, כמו "מה אני בעצם אלמד", ומשם הדרך קצרה לתשובה הטריוויאלית והבלתי-אפשרית: "אה, ברור! רפואה, משפטים, פסיכולוגיה ואמירים – הכל ביחד! למה לא..?".

כן, ברור. ריאלי לחלוטין.

הפרפקציוניזם הזה יכניע אותי.

על מה אני מדבר?! מכניע אותי. גם בעבר, בעצם.

הרצון הזה להיות הכל – זה פשוט לא מביא לשום דבר טוב; רק לתסכול שלא ייאמן.

אני מנסה להעמיק חקר, ולחדור עמוק עמוק לשורשים של הרצון המסרס הזה.

אבל קשה. [עזרה תתקבל בברכה]

לאחר המפגש נפגשתי עם בת-אל, בפקולטה. מזמן לא ראיתי אותה.

ועבר כלכך הרבה זמן מאז שהייתי איתה.

עוד לא הרבה זמן זה יהיה... שנה (!).

ואז אני אהיה בתול-נשים מחדש (זה הרי צומח מחדש אחרי שנה).

כמה זמן.. הרבה זמן.

אח, בת-אלי... באמת התגעגעתי אליה. היה כיף לשבת איתה. היא בנאדם כ"כ מרענן, ואנרגטי, וחיובי;

חיובי מדי, אולי.. זה קצת מקשה על החיבור שלי אליה, לפעמים.

וגם: כשהיינו יחד, זה לא היה ממש יחד; אמנם לא רק בגלל זה, אבל זה בהחלט תרם.

אולי גם... אולי גם כי למדתי. למדתי... למדתי שלא הכי טוב לחשוף את התהום שלי בפני אנשים. בפני חברים בכלל, לפעמים, ובפני פרטנרים רומנטיים בפרט.

גווינביר הייתה הדוגמה הקלאסית.

ניסתה לרפא אותי. וכמעט needless to say – לא הצליחה, כמובן.

- -

אז עם בת-אלי למדתי. ולא חשפתי, אלא רק טפח.

הפגישה הייתה טובה.

ישבנו במרפסת השמש של הפקולטה, משקיפים היישר אל העיר העתיקה, אל הר הבית (שלא ממש בידינו) וכל השכונות הערביות וההרים מסביב. מקסים, האמת. מסתבר שזו הסיבה שקוראים לו הר הצופים (או Mount Scopius, שם שאני מוצא בו ניחוח אזוטרי להפליא...).  ;)

ואח"כ... אח"כ נפגשתי עם מני במרכז העיר.

[לא ייאמן כמה כל הנסיעות האלה באוטובוסים עולות, קיבינימט. שלוש שנים של מדים מרגילות אותך לעולם אחר לגמרי. (- עוד הוכחה לכך ששלוש שנים זה מעבר לגבול הטעם הטוב).]

גם אותו לא ראיתי... מאז אותה נסיעה זכורה לשמצה ולכאב.

התהלכנו במדרחוב. הוא הביא אותי לבית הפתוח, לראשונה. כמה הזויה הדירה הזאת, משכן של קריאה לסובלנות ובועת העוברים על ייהרג ובל יעבור, במרכז כל הסצינה הירושלמית רווּיית-הדתיות המעיקה.

בפעם הראשונה הייתי באזור ההוא עם גווינביר. כשנפגשנו במדרחוב אז, לפני חצי שנה, הבטתי למעלה וראיתי את דגל הגאווה הקטן שואף להתנוסס, וסיפרתי לה על הבחור הצבעוני שפגשתי.

היה מעט מוזר, לספר לה; אבל בכל זאת, שמור לה מעמד מיוחד.

זה היה ממש מעט לפני שפגשתי אותו.

קשה לי כמעט להאמין כמה חזקים הרגשות שלי כלפיו.

רציתי לחבק, אתמול – ולא.

הרגשתי דחוי, ואז רצוי, ואז שוב דחוי, וחוזר חלילה.

מבלבל.

אני ממש לא אוהב להרגיש תחושות כאלה בקרבת אנשים שיש בלבי הרבה חיבה כלפיהם.

זה גורם לי לתחושת תלישות, אני חושב.

אבל דיברנו, אחר-כך, והבנתי טוב יותר.

אני אפסיק את הפוסט הזה עכשיו.. גם ככה הוא יצא יותר חושפני ומפורט ממה שכיוונתי אליו; כתיבה היישר מנבכי קו הגבול שבין המודע לתת-מודע, ללא הגהה, סגנוּן או עריכה מספקת.