צפיתי בהצגה. די טובה, רוב המשחק די אמין ומעניק תחושה של 'החיים'.
ואז הגיע הסוף.
...למה היא התאבדה?
- בגלל החֶברה.
ואז הגעתי למסקנה, שבעצם הסיבות שמביאות אדם להתאבד הן כולן בשל החברה: לא הצלחת, לא תצליח, לא מצליח; כל אלה הם דברים שנמדדים בעיני החברה.
זה נעשה שקוף בפניי כשראיתי את זה מפרספקטיבה של צופה מן־החוץ, עם שיקול דעת שאפשר להפעיל רק כאשר אתה מביט בסיטואציה מעמדה מספיק מנוכרת.
לא שלא הייתי מעורב רגשית – המחזה הרתיח אותי, נגע לי בעצבים הכי רגישים: כניעה לחברה, ל"מה נכון"; זה מרגיז אותי ברמות שלא יתוארו.
אבל יכולתי להעביר שיפוט. ולהגיע, מן הסתם, למסקנות דומות לאלה שיוצרי ההצגה רצו שאני אגיע אליהן.
אבל מעבר להן, הגעתי למסקננונת משל עצמי; לגבי התאבדות.
ההחלטה להתאבד מתגבשת כמעט רק על רקע מצוקה בעלת שורש חברתי.
אני מסובב את המשפט הזה חזור והפוך, ועדיין מאמין שהוא נכון.
- וגם המקרה שלי מוכיח את זה.
שורשי הרצון להתאבד יונקים מסבל אישי – אבל רובו ככולו הוא תוצר של החברה שבה אתה גדל: התנגשות בין הרצונות שלך ל'רצונות' החברה; תחושה שלא תוכל "להצליח" בחברה, שנדונת להיכשל; ולבסוף, כמובן, התחושה הנוראה שלא מבינים אותך, מה שרק מחזק את הבדידות, חוסר־האונים והייאוש.
כולם חברתיים, כולם! כמה נורא..
קל בעיניי להבין את המצוקה של הומוסקסואלים, שעונה באופן קלאסי להתוויה ששׂרטטתי כאן.
וגם את מצוקתהּ של הנערה שהחליטה ליטול את חייה – פשוט כיוון שהיא לא מצאה בחברה המקיפה אותה מוצא לייאוש שלהּ, אפשרות לפתרון או סיכוי להגשמה של הרצון הכן שלהּ.
וזה, חברים, עצוב.
[גלגלי־המוח ממשיכים לסוב....]