וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

ככל שאני מנסה לעשות את זה יותר, כך ברור לי שכנראה באמת אי אפשר.

וזו הכרה עצובה; בוגרת, אבל עצובה מאוד.

אי אפשר לשנות אנשים אם הם בעצמם לא רוצים להשתנות. איזו מחשבה שקשה להתמודד איתהּ.

כנראה שאני לא אוכל לשנות את אמא; זה ברור לי, אבל זה עוד לא נזל מהספירות של הקוגניציה אל המוח הרגשי, כך שלמרות לוגיקת הקריסטל של זה, זה עדיין לא פוגע בעצב המרכזי.

ונגיד שאני אפסיק; אפסיק לנסות.

אבל דא עקא: קשה לי כלכך להשלים עם העובדה שאת אותן שגיאות שהיא עשתה איתי היא תמשיך לעשות עם אחותי.

והיא, אחותי היקרה, הרי תצא בדיוק כמוני – עם אותן השׂריטות ועם אותם הגלדים.

כבר עכשיו אני מרגיש איך, מבלי משׂים, הרגש שלי הפעיל מנגנון הגנה מקסים – הקהיה רגשית. זהו מנגנון שפועל מצוין, אבל אני נוטה שלא לאהוב את תופעת הלוואי שלו: אפאטיה.

והנה, אני כבר אפאטי: האישונים מצטמצמים, העפעפיים מכסים על העיניים, הראש נוטה הצידה.

רק הרגל, שלא מפסיקה לרעוד, מעידה על כך שבלב הים הזה של אדישות יש אי של אי-שקט.

אי שקט.