וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

איזה פיתרון יש לרצון הנואל הזה להיות נאהב ולאהוב בשלמות..?

רוצה רק לעקור ממקומו את הלב הזה.

מזכיר לי את התקופה פעם, כשהליבידו שלי הרקיע שחקים ולא מצא פורקן, וחשבתי לעצמי לחתוך את הביצים כדי לגמור את כל האנרגיות חסרות־התיעול האלה.

זה אותו דבר. רק שהיום הליבידו בסדר גמור (אפילו די נמוך, למרבה השמחה) - והרגש הוא זה שדורש להיעקר.

הייתי מבקש להיות חסר־רגש, אבל אני יודע שזה גם לא כיף גדול.

פצוע, כואב.

ובמבוי סתום, מה נותר לבקש אם לא למות?

ומה אוסיף: איכשהו, עבורי, כל פוסט ללא תגובות הוא כגלעד לבינוניות האנושות. ממש כך.