וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

בנו של דוד גרוסמן, בן 21 פחות שבועיים (אבל כמובן לעולם יהיה פחות שבועיים) ממבשרת־ציון, נהרג היום בלבנון.

לכאורה לא צריכה הייתה להיות לידיעה הזו שום חשיבות מיוחדת. אלא מאי, מסתבר שסמ"ר אורי גרוסמן הקטוּף הוא במקרה אחד שהייתה לו שפה מיוחדת כשהיה קטן. אבל לא סתם עוד אחד: אחד שכתבו עליו ספר. ולא סתם ספר: ספר שעבדכם הנאמן קרא בילדותו המוקדמת, ומצא בו מקור להנאה אין קץ.

הבחור שבתמונה היה פעם תינוק מתוק, שצחק ודיבר במילים משונות. בערך באותו זמן שאני הבטתי מחלון דירתי בקומה הרביעית מטה, אל כלב־הזאב הקשור, וקראתי בשמחה: "כֶּבֶּה! כֶּבֶּה! לא עונה כֶּבֶּה..", או כשעם כניסתהּ של משאית גדולה לרחוב שלנו הכרזתי בכל פעם מחדש, בפני כל מי שהיה נכון לשמוע: "בַּדִּי דּוֹלָה!" (אני מוכן לשמוע תיאוריות על למה "בדי" זה משאית, אל אלוהים) - הוא צווח ואריאציות על מילים אחרות, ובמקרה בפני אבא שדאג לרשום את כולן ולהוציא לאור ספר בכריכה צבעונית.

וזה העצב שבמלחמה: הרי הבחור הזה, במותו, הוא ככל המתים האחרים; סיפורו לא שווה יותר משל האחרים; פתיל חייו לא נמשח בשמן יקר יותר מאצל השאר; הוא מייצג את כולם. אבל, לפעמים זה מגיע לך מתחת לבטן, איפה שכואב, במקום שלא חשבת שזה יכול להגיע אליו; וביום בו גיבור ספר הילדות שלך - שלא ידעת אפילו שהוא קיים גם בעולם האמיתי - נהרג פתאום במלחמה, זה בהחלט מתחת לבטן. לפתע אתה מופתע. זה בערך כאילו היו מבשׂרים לי שסינדרלה נהרגה בפיגוע. וזה בפירוש לא מצחיק.

אין בדעתי לצאת כנגד קיום מלחמה כשלעצמו; מלחמה היא אקט עצוב, וקטל הוא מאפיין אנושי מצער ומיותר - אבל האמת לאמיתה היא שיש גם אנשים רעים בעולם. ובהם צריך להילחם (כנראה). למרות שגם הם אנשים, וגם הם היו לא מזמן - ממש לא מזמן, במונחים היסטוריים - ילדים. היה זה הוּק (גירסת חנוך רוזן) שביטא את הרעיון הזה באופן קולע: "גם אני הייתי תינוק מתוק, גם אני ידעתי לחייך ולצחוק". ואם תרשו לי להתבטא באמריקאיות לרגע: להילחם זה חרא - אבל יש בעולם אנשים שהם חרא, ונגדם צריך להילחם.

סיכומו של עניין יהיה ככל הנראה: עצוב, אבל.

ה"אבל" פירושו, בין השאר, שאנחנו מוכרחים להיות זהירים. מאוד, מאוד זהירים.

אה, כן, ולא להלל את המלחמה יותר מדי. די לנו.