וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

בערב שבת אחד, לפני כך וכך שבועות, הייתי בקונצרט שהיה אחד הטובים שהייתי עד להם. היה זה רסיטל במסגרת תכנית קשת־איילון, והנגנית הייתה הכנרית ילידת פולין אידה הנדל [Ida Haendel]. גב' הנדל ביקשה להקדים לרסיטל מספר דברים, ואמרה שלמרות היותה מותשת ואף־על־פי ששקלה ברצינות לא להגיע לישראל, בסופו של דבר היא החליטה כנגד כל החבריא מאמריקה שיעצו לה לא לבוא, וטסה הנה בשמחה. (היא לא בחורה צעירה מדי, יש לומר; 70 כבר יש עליה, וגבורות זה כנראה לא לעתיד הרחוק־מדי).

אידה ניגנה כמה יצירות, מלווה בפסנתר:

סונאטה מס' 1 של בראהמס לכינור ולפסנתר בסול מג'ור, אופ. 78, שהייתה נהדרת;  פואמה אופ. 25 של שוסון [Chausson], שהייתה טובה אבל לא האהובה עליי מבין כולן;  והיא סיימה ב-Gebet מתוך De Teum של הנדל-פלש [Handel-Flesch], ובהדרן (משהו של צ'ייקובסקי).

א-ב-ל הטובה מכולן, ללא ספק, הייתה Zigeunerweisen (או Gypsy Airs, "רוח צוענית", אם תרצו) מאת פ' דה־סארסאט (P. de Sarasate] - שהייתה ממש מדהימה, פשוט אין לי מילים לתאר את הביצוע שהיא נתנה לזה.

אני אומר לכם, זה באמת היה נפלא. היכרותי עם כינור בהחלט מוגבלת, ולמרות זאת אני יכול להעיד בלב שלם שעמדתי נפעם. כלכך עדין, כלכך עצמתי, כלכך מצחיק אפילו. הרבה הומור היה במוסיקה שלה. ממש פנינה.

לאחר שהקונצרט הסתיים הבחנתי שהציבו על הבמה פסנתר פטישים, בסגנון עתיק, לקראת קונצרט המחרת. ובכן, התיישבתי בשמחה לנגן את הסוויטה האנגלית מס' 2 של באך, שניגנתי בשבועות האחרונים. עוברות כמה דקות, והליידי הכבוּדה יוצאת מחדר־ההלבשה שמאחור, ונעמדת ליד הפסנתר. אני משגיח בנוכחותה, אבל מתרכז בנגינה. "ומי אתה?", היא מישירה אליי מבט חודר ושואלת. "אתה מכוון הפסנתרים? - לא, אתה לא המכוון.." היא עונה לעצמה. "Well, I'm... הממ..." ואני מתחיל לגמגם - לא בגלל האנגלית, אלא בגלל שאני מושפע עמוקות מההילה שלה, אחרי שהייתי עד לכישרון המדהים שלה. "Well," היא אומרת, "You are very talented!", מנידה בראשה. "What do you do with that? Where do you study? Do you play in concerts?" וכעת אני מעט מסמיק; ומופתע, עונה שלמדתי במשך שנים, עד שהתגייסתי, וחזרתי לזה באמת מאז השחרור לפני חצי שנה. נראה שהיא מתרשמת. "עכשיו", אני אומר, "אני בשלב של מציאת הדרכים שלי בחיים." "אתה יודע," היא אומרת לי כשאנחנו יורדים מן הבמה, "לא משנה מה תחליט לעשות עם זה, אסור לך לנטוש את זה. You're very talented. Whatever you do - don't forget the music. You could reach almost anywhere with it." "אני מסכים איתך," אני אומר. זה היה כאילו מתוך חלום, כל הסצינה הזאת - כשמנכ"ל העמותה וכל האנשים האלה מחכים לה, והיא בניחותא מדברת איתי כמו עם חבר ותיק. היא שאלה אם אני אוהב את ה-Harpsicord, ועניתי שכן, כי יש להם צליל מיוחד וקסום כזה שאני אוהב, ולא יוצא לי לנגן בהם לעתים קרובות. היא הסכימה. "Have you heard of Ladowska? No? Wanda Ladowska?" הבטחתי שאנסה להקשיב להקלטות שלה. לבסוף היא איחלה לי בהצלחה, וחייכה אליי חיוך חמים. "What about a kiss? Give me a kiss," ביקשה. וכמובן שצייתּי, בחיוך. "Dziękuję!", קראתי אחריה (אח, הזכרונות מימי המשלחת לפולין). היא הסתובבה, מופתעת. "prosze bardzo," השיבה במנוד ראש אצילי.

איזה לילה...