וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

מה?

ביקרתי בעוצבת־הגליל, הרחק הרחק בצפון. ממש על הגבול, מטר ואסימון ממקום החטיפה שחוללה... הממ.. מבצע ("מלחמה בעצימות נמוכה"..? אני חושש שזה לא יתפוס כאן). שמענו מקצין־המטה על מה שהיה, מנקודת המבט שלהם. נשמע לא כל־כך טוב; קצת מדאיג. שום דבר שלא פורסם בעשרותיו בשלל המדיות, ונחשף ונגלל ונותח ואומלל - אבל לשמוע את הדברים ממקור ראשון (סוג־של) זה בכל זאת אחרת.

* *

בדרך חזרה, אחרי הצצה חטופה לנוף הרי הלבנון הנישׂאים מבעד לחומות־הגנה עשויות בטון יצוק, אספנו על הדרך טרמפיסט: חייל עטור כומתה סגולה. היה די במבט אחד בפניו כדי לא להותיר ספק: בדאווי. טוב, נו, למען האמת שאלתי אותו אם הוא לא מהגדוד הדרוזי במקרה, אבל למרבה המזל הוא לא שמע, או העמיד פנים שלא שמע. הוא מהגדס"ר, כמובן - אלה עם הכנף גדולה שיוצאת מצידו של נגמ"ש מדברי. גשש. ולא סתם גשש: הוא היה אחד מזוג הגששים שהוקפצו ראשונים לגזרה שהתחממה, אז. הם שזיהו שהגדר נחדרה, שהחיילים נהרגו, ושככל הנראה יש מקום להכריז על חניבעל. ולא זו בלבד, אלא הם ביקשו - וקיבלו - ממפקד הצוות אישור להיכנס לשטח לבנון, בעקבות כוח חזבאללה. 'מה, ולא ראיתם את המטען שאייד מאוחר יותר את הטנק?!' - "לא," הוא הסביר באריכות, במבטא ערבי בולט. "אי־אפשר לראות את זה. זה גדול, אבל זה מוסתר עמוק עמוק באדמה." אבל כן למדנו על איך הם זיהו מטענים בתוך הבונקרים שחזבאללה השאירו אחריהם (וחלילה לי מלחטוא לביטחון שדה כאן - אז על אף שאני מאמין שזה לא ביג דיל, אני אחסוך מכם את הפירוט).

היה מרתק.

* *

ואה, כן: אבא שלי פגש את עזאם עזאם. שתו קפה, במוסך במגאר. "בחור מאוד נחמד," הוא אומר.

"ישבתי במוסך, ופתאום בעל הבית קורא: 'עזאם! עזאם!' וההוא מסתובב. סיפר שנותן הרצאות בשב"ס, ובמערכת החינוך. נראה בנאדם פשוט כזה, לא מגולח, כזה שלא היית זורק עליו אם לא היית יודע שזה עזאם."

וואלה.