וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

אני שמח להיווכח עד כמה העולם הפנימי שלי עשיר ומסוגל לספק אותי לבדו.

היום הילכתי לי ברחובות הקצה השלווים שבעירי, באזור שקרוב לכביש המהיר אבל לא מספיק כדי לעמעם את הרוגע היחסי שיש בהם, רחוק מן הרחוב הראשי. בג'ינס שחור וחולצת טריקו לבנה פסעתי על אבני השפה בדרכי הביתה. נשאתי את מבטי וראיתי פיסת אדמה ריקה מבטון – קרחת עיר; עוד נשארו כאלה, וטוב שכך. האדמה העשירה של השרון נראית מסופקת ממעט מים שהספיגו אותה. עלי הצמחים הירוקים מחייכים בשמחה לעבר השמש, והשמש החמימה – עשרים מעלות בסוף נובמבר? אני חושש שישראל שמה לצחוק את מושג החורף – מאירה אותם באור יקרות בוהק. הצבע הזה שבעונה הגשומה, הירוק-בהיר, תמיד עורר בי מין זכרונות מתקופה אבודה, לא מושגת. בדרך כלשהי תמיד נקשרה בעיני רוחי העלווה הירוקה הזוהרת עם חצרות אירופאיות, כאלה שבין גושי בניינים במרכז צרפת, בגרמניה או במזרח אירופה; זיכרון תמוה במקצת, לנוכח היותי צבר בן-צבר. אבל רב הנסתר על הגלוי והחידתי על הידוע, זאת מזה זמן ידעתי.

על כל פנים, עצרתי על יד אותה קרחת רחוב והחלטתי ליכנס שמה. צבע האדמה החום העשיר נדמה בעיניי כעיסה בחושה טעימה, ומיני הגבעולים המזדקרים ממנה לחשו במוחי, עוררו בי חוויות מילדות נשכחת: 'חבריא, הולכים לסיור בשדה בור.' "שדה בור", מושג של שוש הגננת בימי גן-חובה שלי, כשפתאום מושגים נהיו יותר רשמיים. אז לא היו צריכים לשכור מאבטחים, אבל כן נדרשו לבוא הורים מלווים. ונחזור עוד אחורה, לגן אוֹרִית. מוזר, כשאני כותב "גן אורית" לפתע זה נראה לי מנוכר, כמו כל ילד אחר; 'גן צילה', 'גן חדווה', 'גן רינה'. אבל בשבילי גן אורית היה משהו אחר. למען האמת, עד היום אני חושב שהוא היה שונה מרוב הגנים שרוב הילדים ביקרו בהם. ואורית הייתה משהו אחר. אורית, והעוזרת דליה, ששנים לאחר מכן נודע לי שהחליטה לקרוא לבנה בכורה על שמי. אז גן אורית. הגן שכן בפינה אחרת של העיר, על גבול השדות והפרדסים שמדרום. הוא היה רחב ידיים, וכלל חצר, רחבה מפוארת (בעיניי דאז) וחצר גרוטאות, שהייתה עבורנו מקור בלתי-נדלה למשחקים. בסוף החצר עמד עץ תות גדול, ואינספור תותי-עץ בשלים ודביקים מילאו את הקרקע שתחתיו. תמיד נזהרתי שלא לדרוך על התותים המעוכים, שהגעילו אותי, ודרכתי ביניהם. היו שטיפסו על העץ, אבל אני לא הייתי מאלה; כנראה פחדתי. יום אחד נפלה רעות ושברה את היד. היו עוד ילדים שנפלו מפעם לפעם. בצד המזרחי ניצב הבניין, ובו היו חדר שכונה החדר האפור, חדר אחר שכונה החדר הירוק, ומטבח. פעם או פעמיים ביום היו עוברים בכל הגן כמה כרוזים מצוידים בפעמונים, היו מצלצלים בהם וקוראים לכולם בקול גדול ובניגון קבוע לבוא להשתתף: "יֵשׁ פְּגִי-שָׁה בַּ-חֶ-דֶר הַ-יַּ-רוֹק!", או האפור, לפי האירוע. היה חדר שיוחד לפגישות הרגילות, והחדר האחר יוחד לפגישות המיוחדות של קבלת-שבת, לימי הולדת ולחגים. כשהיינו בחוץ היינו משחקים, כמנהגם של ילדים, והיינו אך מעט מודעים לעצמנו. הרוב היו עוד הרבה פחות מודעים לעצמם מאשר אני הייתי, וגם הרבה פחות מתוחכמים. פעמים רבות ניצלתי את הערמומיות שלי, ולרוב לא לטובה. כשהיינו בחוץ היינו לעתים יושבים על מחצלת ליד הדקל, ודליה העוזרת הייתה מספרת לנו סיפורים. פעם יצאנו בחורף החוצה, ללקט חוביזות (חלמית, או לחם ערבי). אספנו הרבה גרגירי חוביזה זעירים, וגם הרבה עלים. מהחוביזות התקנּו ארוחה: מרק ולחם (!). זה היה לא רע, אבל יותר מגניב מטעים. בחנוכה הכנו נרות בטבילת שעווה רותחת וצבע. בפסח הגיע אשר, ויחד איתו בנינו תנור מבוץ ולבנים ואפינו בו לבדנו מצות.

זה מה שהזכירו לי החוביזות המתנפנפות ברוח הקלילה, והסרפדים שביניהם (בזכרונות מגן אורית צרובים גם סרפדים). היכולתי לסרב להם? אז נכנסתי לתחום האדמה. הקרקע נימוחה תחת נעליי הכבדות, בדיוק כמו במאות טיולים שטיילתי באזור לאורך השנים. הסתובבתי, מתענג על הטבע המשכר שמתחת לאף, ולבסוף התיישבתי בצילו של אחד הבתים הגדולים. פתחתי את תרמילי, ושלפתי את הכריכים שהכנתי מבעוד מועד: פרוסות לחם שחור מחיטה מלאה, שקניתי היום, מרוחות טפנד, וביניהן חצילים, אגוזים, עגבניות מיובשות, חתיכות גבינת עיזים תוצרת עין-כמונים ("פרובנס") ופרוסת סלמון מעושן. השמש הייתה מאחוריי, השמיים היו בהירים וצלולים. זבוב התיישב לו על מרפקי, ואחר התעופף משם. הייתי בטבע, באמצע העיר. שכבתי, התיק משמש לי כרית. בשלווה. בראשי התנגנו התיבות הראשונות ב-Fantaisie Impromptu op. 66 של שופן, וניסיתי להתמודד באצבעותיי עם המקצב של ארבעה שש-עשריות על שלשה. התחשק לי לחזור הביתה, אולי לנגן קצת בפסנתר. הלכתי חזרה, צועד בין בתים גדולים. עובר בין פועלי בניין, ומהרהר אם הייתי יכול לעבוד כמותם; 'לא', אני יודע. העבודה הייתה מתסכלת אותי מדי. עבודה פיזית סיזיפית, של הרכבה ובנייה, בלי אוריינטציה ברורה. הייתי הולך לאיבוד. יישר כוח, פועלים. אבא היה פעם פועל בניין, אחרי הצבא, אולי לפני הצבא. אני לא כמו אבא.

הרבה בתים יפים, יקרים, מעוצבים, חלקם יותר ישנים. וביניהם רחוב מהונדס, עצים שתולים במרווחים הגיוניים. צפצפה, ועץ עם פירות שמזכירים לחרובים, ארוכים וגדולים יותר, ומפיצים ריח דומה. 'אבל', אני אומר לעצמי, 'הטבע הלא מבוית יפה לא פחות.' 'ואפילו יותר,' אני מחליט. וכך אולי צריך העולם האנושי להיות בנוי: הרבה מתוכנן, אבל לא הכל. בשום פנים ואופן לא הכל. מוכרחים להשאיר מקום לשוליים, ולשונה, ולגורמים שאינם הולכים לפי התכנון האנושי הסדור. בתים יפים.

אני נכנס לעוד פיסת אדמה, מתקרב לאיזו גדר כדי לבחון מה יש מאחוריה. אני לא יכול שלא להרהר עד כמה אני נלחם באני-עליון המוגזם שלי, כדי לאפשר לעצמי לעשות מה שאני רוצה ככה. חבל. כדאי שהמוסכמות החברתיות של העולם המערבי ישתנו, בחלקן לפחות.

אני מחליט לעבור ליד הגן שפעם היה גן-חובה שלי. בדמיוני אני רואה את עצמי אומר לילדים שמעבר לגדר, בחיוך, שפעם גם אני – הגדול! – הייתי בגן הזה, ממש כמותם. את הצמיגים החתוכים שנטועים בחצר, אבא שלי הביא לשם. אז עובר לידו, יהודית רביץ שרה לי את "שיר ללא שם" בהמיה רכה. השומר מסתכל עליי כשאני חולף ליד הגדר. "שלום," אומר. "אהלן", אני עונה. "אתה צריך משהו?" "מה? לא, לא." ובעיניו אני חושב שאני מדמה תהייה האם אני פדופיל, או מסוכן; מה אני רוצה. אני הולך משם.

איך העולם הזה. איך.

אבל מעל הכל מרחפת פשטות רכה. עוטפת, מנחמת.