וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

היה לי יום מוצלח.

יום מוצלח ממש.

יום כ"כ מוצלח, שגרם לי לרצות לכתוב אחרי אלוהים־יודע־כמה־זמן שלא כתבתי.

(חמישה חודשים? חמישה חודשים.)

אז מה היה..?

שיעורים.

היו לי שיעורים.

-הרבה שיעורים.

שבעה, בערך. אחד מהם עם תלמידה חדשה.

ומחר כנ"ל.

יש לי כל־כך הרבה שיעורים, שאני נאלץ לדחות תלמידים (!).

זה טוב מאוד;

זה אומר שיהיה לי מספיק כסף ללימודים בשנה הבאה.

קיבלתי ציון במבחן.

היו שתי שאלות שישבתי עליהן בערך 40 דקות; האינטואיציה שלי אמרה x, אבל השכל אמר שזה לא יכול להיות, ולכן זה כנראה y. סימנתי y. בדקתי מיד אחרי המבחן, ומובן שזה היה x (אינטואציה שולתת, אין מה לומר). אז ידעתי שארבע נקודות הפסדתי.

היום התברר לי שאלו היו הנקודות היחידות שהפסדתי: 96, אוֹ יֶה.

והם שולחים sms על הציון לפלאפון, שזה די משעשע [תוך כדי שיעור: מקבל sms עם הציון; מחייך].

רכבתי על האופניים שלי בפעם הראשונה.

קניתי אותם לפני חודשיים: 650 שקלים טבין ותקילין.

שתי מערכות הילוכים, בלם קדמי ובלם אחורי כפול, שלדת אלומיניום ועוד כמה פיצ'רז.

לא רכבתי מאז שהייתי בערך בן 9, והכושר שלי מצחיק עד כדי זוועה, מה שהביא לכך שדי נמנעתי מלרכב עליהם.

היום חנכתי אותם. האוויר היה צלול, הרוח בידרה את שׂערי.

היה טוב.

קיבלתי מכתב עם הודעת קבלה מבן־גוריון:

"מר נכבד, הרינו להודיעך כי התקבלת כסטודנט מן המניין לשנה א' בחוג למדעי ההתנהגות."

כמה כיף, כמּה.

קארין חזרה.

הַ-ידידה. מלונדון, אחרי חצי שנה.

כיף. כיף מאוד.

(אבא מנמק: "יום שלישי היום. פעמיים כי טוב." וואלה.

ומוסיף: "כשבעתיד תקטר, תזכור את היום הזה.")

אז כן, יום מעולה.

אני מרוצה.

כל יום כזה מתווסף למאזן החיובי שלי;

לבריאות.