מהמחברת השחורה (ואני מתחיל לתהות אם לא בחרתי לפני חצי שנה מחברת שחורה בתור היומן החדש שלי כסוג של התכווננות לפרנץ רוזצוויג):
...
לא כל־כך בא לי לכתוב.
למען האמת, הכי בא לי להישכב במיטה, ולישון או להתכנס בתוך עצמי. אבל אני מכריח את עצמי כי זה חשוב.
אחרי שאתמול והיום בבוקר היה כיף, עכשיו מצאתי את עצמי תוקפני, מכונס בתוך עצמי, מדגים אפקט מרוגז ומצומצם מאוד. ולא סתם.
בדרך חזרה מפלג נחל הדן שמאחורי מטעי האבוקדו של הקיבוץ־לשעבר, נשכבנו אלון, היא ואני בצילו של עץ הדולב הענק והמרשים. הם שכבו ראש אל ראש בצורת V, ואני בינם.
התחלנו לדבר.
הם נסחפו לזכרונות: אלון סיפר שהוא זוכר את המכתבים שהיא כתבה לו כשהוא היה בארצות־הברית - עם ציורים אדומים ואהבה; היא זכרה רק במעורפל. הוא שאל אותה אם היא 'שמרה לו אמונים' כשהוא היה בחו"ל; היא סיפרה שהיה לה חבר במשך חודש בכיתה ה', אבל היא לא אהבה אותו בכלל וכל החודש חשבה רק איך להיפרד ממנו. וזכרתי. ממש כמו באפקט הפרפר, כשקריאת היומן שלו מחזירה אותו לעצם התרחשות הזכרונות - כך בדיוק נזרקתי אני עשר שנים אחורה, אם לא פיזית אז בתחושות, במחשבות־ברגשות. ואז אלון שאל למה אם כך הם לא היו ביחד כשהוא חזר; הוא היה נשמע מרוחק מספיק, אבל משהו בעצם השאלה על נושא שדובר כ"כ הרבה בעבר רמז עבורי על מקום בו שכּן מבקש מענה רגשי (כלשהו).
התשובה שלה, כמובן מאליו, הייתה שכשהוא חזר היא הרגישה שהיא בעצם כבר לא אוהבת אותו. כן, על זה בדיוק דיברנו בקיבוץ באוגוסט לפני תשע שנים, בסודי־סודות, והרגשתי מיוחדת שהיא מספרת לי על זה - וגם מתחת לעץ ההוא, מול "שניר", שמרוחק ממני עכשיו לא יותר ממאתיים מטר. זה כבר היה די והותר עבורי. אבל היה ברור לי שזה ימשיך באופן בלתי־נמנע בכיוון.
"זוכרים מה היה..?" - שתקתי; איזו שאלה מטומטמת. אלון אמר שברור, שהוא זוכר הכל: "הכל. אתם רוצים שאני אזכיר לכם? אני לא ידע אם כדאי..." אמרתי שגם ככה אני זוכר הכל. היא: "נו כן." שאל אותי אם אני זוכר שהוא הרביץ לי. נתן לי אגרוף בפנים. וואו. דווקא את זה ממש לא זכרתי. "טוב, הדחקת.." - או שכחתי, סתם שכחתי; או שבאמת הדחקתי; או שזה בעצם לא באמת קרה(!).
זה כבר שׂם אותי במקום לא טוב. חלש.
חשבתי על כמה דברים להגיד, אבל אף אחד מהם לא היה מספיק טוב.
מלמלתי משהו, ושתקתי.
היא, מחייכת: "זוכר שהיינו חברים ללילה?" - לא, לא זוכר... נו באמת. "ואז נפרדנו בבוקר." שוב, תודה על התזכורת.
אלון אמר שלקח לו חמש חברות בכיתה ח' כדי להתגבר עליה.
היא, בטון שמנסה להציג חזות רגישה: "ג'והור, עד מתי אתה אהבת אותי?" - ואני, בתוכי, לא מבין לא להעלות את זה. לא דשנו בזה מספיק? לא עברנו הלאה? לא התחתנת?? מאיזו סיבה את שואלת, רוצָה לדעת?! זה נשמע כמו סקרנות גרידא, לשם הסיפור, רכילות, לדעת איפה הצד השני עומד, אבל סתם וללא מטרה.
כמעט נחנקתי, נפשית. ללא רגישות (!). אבל לשקר לא רציתי, ולבקש לא לדבר זה גם לא אביתי - זו הפגנת חולשה בפניה. אז עניתי, בטון מרוקן מרגש: "עד גיל תשע־עשרה.
אין תגובה.
עוד לפני כן, כבר עם ההיזכרתי בכיתה ה', הרגשתי שהם חולקים משהו שאני לא - 'בחוץ' - וזו תחושה נוראית. למעשה, ככה הרגשתי מולם בדיוק כבר בכיתה ה' - כך שזה פשוט היה תקע של ההווה, שהתחבר לשקע מוכר, כואב ומתסכל מן העבר. הו, כמה זה תסכל אותי אז. אני ממש נזכר.
ואחר־כך, בדרך לחדרים, המשכנו כרגיל. שאלתי אותה אם היא מתחרטת שהיא התחתנה. -לא. "בגלל יוני [הילד]?" (מהורהרת) "כן, בעיקר." כקוֹנטרה, היא שאלה אותי אם אני מצטער על י"א. אמרתי שזה שונה, כי במקרה הזה אני לא קיבלתי החלטה שגרמה לזה, בעוד שבמקרה שלה כן. (הסכימה) וגם - כן, במובנים מסוימים ודאי שאני מצטער על הדיכאון בי"א. תהומות שאין להן סוף של כאב וסבל. טוב, השיחה המשיכה באופן אינטלקטואלי, אמיקלי־לכאורה ומרוחק - אבל מתחת לפני השטח זיהיתי את אותה דינמיקה שמאפיינת את התקשורת בינינו (ראיתי אתמול שגם אלון מודע לזה לגביה ולגביי): קוצניות, אסרטיביות־מוגזמת, התקצנות, זהירות, חשדנות, פגיעות (אולי רק מן הצד שלי?) - התנצחות בלתי־פוסקת.
ורק כשהגענו לחדרים, כשהתיישבו לאכול וראיתי אותה ואת אלון מסתודדים, חולקים סוד שאני לא שותף לו, ונמלאתי עצב וכעס ותחושת ריקנות וריחוק וניכור מכולם, ותחושות קשות של כאב מהול בשנאה כלפיהּ ונבגדות מול אלון - נזכרתי שזה לא חדש, והבנתי ששגיתי באשליות אם חשבתי שהדברים ביני ובינהּ ישתנו. אין סיכוי, כמו שמעולם לא היה.
וקלטתי, בזעזוע, שזה בדיוק אופי הדינמיקה ביני ובין מני.
והסתחררתי קצת במערבולת רגשית שסופה אבדון, כשכלפי חוץ נותר רק ניכור.
אותה חולשה, קנאה, נבגדות. רע.
אני ממש כמו אשיל מ'הצל של אנדר'.
עכשיו די.
ואחרי שסגרתי את היומן: רק אלהים לבדו יודע מה הציף אצלי עכשיו את זה:
under the [spreading] chestnut tree, I sold you, you sold me.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
