וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

אז הוא הגיע: ידידי ואיש המקצוע הנאמן, לוקאס.

ולא איש בשורות היה לוקאס.

ישבנו בסלוני, לוגמים תה, לצד מעט יין, שוקולד אגוזים.

דיאלוג ארוך היה זה. פינג-פונג.

לא הגענו לשום מסקנה.

לוקאס לא הצליח לשכנע אותי; היטה אולי רק שביב, קצה קצהו של חצי פרומיל מהקוגניציה שלי.

לא מספיק.

לא מספיק בכדי להניא אותי מלבחור – סוף כל סוף – באחד מן הצדדים.

כי כמה שנים כבר אפשר לשבת כמו האמפטי-דאמפטי על הגדר, רגל פה רגל שם, ולגלגל את הבחירה הבלתי-אפשרית הזו בין חיים למוות?!

די לי להיות "Constant no sayer", כדברי גווינביר אי-אז בתהומות הזמן.

נמאס, אני אומר.

אני עייף, אני אומר.

ייאשתי אותו. מסכן.

אבל הי, אין ייאוש בעולם כלל! (?)

המ.

הערב הזה לא הותיר בפִנוּ טעם טוב בסופו.

המחשבה שבזמן לא רחוק כלשהו אהיה במתים מפיחה בי שמחה. או מעין רוגע.

אמביוולנציה?

-כמובן; עוד לא הגעתי לכדי שכנוע מלא שיתדלק נחישות, חתירה למגע ואימפולסיביות לא-זהירה.

אבל.. אני בדרך.

בע"ה, אני בדרך.

יתגדל ויתקדש שמו הגדול.

אמן, כן יהי רצון.

[מהמחברת השחורה]

אני לא מרבה לכתוב. אולי מפני שהמחשבות שלי, שרצות כל הזמן בראש, לא באמת מחדשות או מפעימות, אלא ממחזרות שוב ושוב את אותן שטויות.

אני יושב לנוח על ספסל ברחוב הראשי הלא מאוד סואן. נעים לי ולא נעים לי, חליפות. אני מזיע – בגלל התרופה הארורה, או בגלל הכושר הגופני הלקוי, או מן הסתם בגלל שניהם – חושב על החולצה הנאה שתוכתם ושאצטרך להחליף אחרי זמן קצר כלכך של לבישה... ואז באה רוח קרירה מלטפת, מסלקת את הזיעה, ושוב נעים לי. הכול כלכך משתנה כל הזמן, ולי אין שליטה על זה; זה מרגיש כאילו אני נתון בעומק הים, מיטלטל אנה ואנה בידי הגלים, – יכול להניע גפיי ולשחות, אך בהּ במידה נתון לחסדיהם. זה מעייף אותי. ה'זרימה' הזו של כל מקרי החיים – מתישה. אני מותש. ורוצה רק לנוח; לנוח מהשינויים התמידיים בנתונים ומן החרדה האופפת כה הרבה מגירות של חיי ומן הדיספוריה החונקת אותי כרונית מבפנים.

אני עייף. יש דברים שמהנים אותי: אני מגרד בפניי, מלטף את קרקפתי, מתענג על ליטוף הרוח הנעימה, נושם לקרבי את האוויר – וכל זה רק במהלך הרגע הזה האחד! – אבל אני עייף.

סוף סוף אני חש שאני מבין את האסוציאציה שיצרתי בין עייפות לאובדנות, שכן גם האובדנות היא סוג של ביטוי של עייפות; לא עייפות שנובעת מחוסר שינה, אלא עייפות מההיטלטלות הבלתי־פוסקת הזו. ומכל הדברים הלא נעימים שבחיי (ובעולם, כשאני מתייחס אליו), ומכל השׂנאות שאני שׂונא לי – את גופי, את שכלי, את נפשי ואת התנהגותי – ומהתחושה העמומה של קיומו של סוד המצוי מעליי, שלעולם לא יתגלה לי (ושעל כן אין טעם לנסות ולהאזין לו, בניסיון עקר, נואש, לפענחו), ושל קסם שאולי אי־פעם ידעתי, אך שלא נותר ממנו אלא אד, רחש קל שמופיע רק לפרקים קצרים, ונמוג.

אז ובכן, גם אני רוצה להימוג; "יהיה מה שיהיה, אני לא אשנה".

אני מדמיין את עצמי הולך לחנות וקונה סכין קומנדו גדול, ואחר נועל את דלתי, נכנס למיטתי ונועץ אותו בחזי, עמוק, שובר את הצלע השלישית או הרביעית, וקורע קרע בלבי. שריר הארגמן העבה מוסיף לפעום בעוז – גיבור עד הסוף – אך שותת את דמי עם כל פעימה, עד לקץ הבלתי־נמנע. ואני יודע כי אחרי שאנעץ את הלהב, כי אז – אולי יחד עם חרדה ויחס לכאב – תופיע, כך, לפני מותי, ההקלה, ההשלמה, המנוחה הרוגעת המיוחלת, ואולי – אולי גם חרטה.

ועל כן מנסה אני לתהות ולחקור: היאך זה אפשר לי להשיג את אלה מבלי למות כעבור רגע?

ניסיתי לדמיין כך את מותי, והתחושות הצפויות בוֹא באו; אך כשהחיזיון נמוג, התפוגגו גם הן.

איך..?