הגיעה העת לרענן. החלטתי לשנות את הצבע. ללא ספק, הלבן היום לבן מאוד; לבן מדי.
ועל הדרך, נשנה גם את תמונת הפתיחה ואת הסלוגן שמעליה.
בחרתי בזמנו לעצב את פרק ח' של תהילים ולהציב אותו כאן לזכר אינספור רגעים של התעלות מתוך בדידות, לרוב בלילה כהה זרוע־כוכבים, כאשר נשׂאתי מבטי מעלה מתוך אותו עצב מתוק, ומלמלתי לעצמי בפליאה ובאי־אמון כמעט את אותן המילים הנפלאות מתהילים:
...כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו:
אבל היום מלווים אותי עוד הרבה ציטוטים אחרים.
יותר מדי מילים.
תחת זאת אני בוחר לשים תמונה מקסימה, ללא מילים, של אמריקאי בשם אדווין צ'רץ'. התמונה נקראת "לב האנדים", וכשראיתי אותה לפני שלוש שנים וחצי במטרופוליטן במסגרת סיור (מרתק!) על אומנות אמריקאית שלקחתי שם, עמדתי מולה והבטתי בה דקות ארוכות נפעם.
מדובר בתמונה די גדולה (168x302.9 ס"מ), ממוסגרת זהב. עוד לפני שחזרתי מניו־יורק (ובאמתחתי בין היתר חולצה משעשעת עם ההדפס שובה־הלב "I love ניו־יאָרק" - שקיבלתי במתנה מעוד יהודיה דוברת יידיש, ברוקלינאית יקרה שמשמשת בין השאר גם כדודה־רבא שלי) דאגתי להזמין את רפרודוקציה של התמונה באינטרנט, בכמה עשרות דולרים (שגם קיבלתי במתנה... אין, משפחה זה דבר יקר, תרתי־משמע). למרבה הצער גיליתי שבחדר שלי אין בכלל מקום לתלות תמונה גדולה כזו, ועל כן היא שוכבת להּ מאז אצלי, מגולגלת בקרטון, עזובה ומיותמת.
אז הנה, נעשה לה קצת כבוד.
(מפאת גודלהּ אי־אפשר לראות אותהּ כאן במלוא תפארתהּ, אז הנה קישור להתבוננות מעמיקה)
הסיסמה שנעצתי בראש הבלוג - La Trahison de l'espérance - היא פראפראזה על יצירתו של רנה מאגריט, La Trahison des Images.
כשרשמתי אותה אי־שם בחודש מרץ, חשתי שבדומה למאגריט שהטיח בפרצופנו הצהרה על בגידת הוויזואלי, הטריז בקשר מסמן-מסומן - כך אני בייאושי, מציב לנגד עיני אידיאל של תקווה - ומתבדה. ועל כן La Trahison de l'espérance, בגידת התקווה. מובן שגם היה כאן קשר אירוני לכותרת שנכתבה בהשראת ר' נחמן, אבל לא בכדי את הכותרת בחרתי להשאיר על כנהּ.
(אגב, בצרפתית יש שתי מילים שמיתרגמות ל"תקווה" - esperance ו־espoir. אז באותה הזדמנות למדתי על ההבדל המרתק ביניהן: בעוד השניה מתייחסת לתקווה גשמית יותר, שאיפה קונקרטית למימוש או הגשמה של רצון - התקווה שמובעת בראשונה היא תקווה מטאפיזית, חובקת, כוללת. העושר הרעיוני שקיים בשפות שונות הוא פשוט בלתי־נדלה.)
אחשוב על סלוגן חדש שילווה אותי.
בכינוי אני לא נוגע - אין סיבה... בין כה וכה נראה לי שהכוונה שלו מובנת רק ליודעי ח"ן.
אחד הדברים המרכזיים הוא ודאי שינוי תפישׂתי מסוים שאני צריך לעשות בנוגע לבלוג, כדי להמשיך לקיים אותו. עם זאת בעצם אי־אפשר להסביר על זה, וזה גם לא לגמרי מובן לי־עצמי. זה תהליך די חמקמק, נקווה שאצליח.
אז...זהו. מכאן אפשר להמשיך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
