וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

[...] כאשר גמישותו ויכולתו של המוח להסתגל מתערערות כתוצאה ממחלת נפש, מאלכוהול או מסמים, או מהפרעות פסיכולוגיות אחרות – מערכת ההגנה שלו נתונה בסכנה. ממש כשם שמערכת החיסון רגישה לזיהום מזדמן, כך גם מוח חולה מועד להיפגע מאירועים בחיים. הזריזות והגמישות של נפש בריאה, והאמונה או התקווה כי הדברים יסתדרו בסופו של דבר, הן משאבים אבודים לאדם כאשר המוח חולה.

ידוע כי אי-כושרו של המוח לחשוף בשטף, להסיק מסקנות בבהירות או לצפות לעתיד בתקווה יוצר מצב מוגדר של דיכאון. כמו כן, ידוע כי דיכאון הוא הגורם העיקרי להתאבדות. נוירופסיכולוגים ורופאים מצאו כי חשיבתם של אנשים מדוכאים איטית יותר, כי דעתם מוסחת ביתר קלות, כי הם מתעייפים מהר יותר ממטלות קוגניטיביות וכי הם מגלים ליקויים בזיכרון. חולים מדוכאים מיטיבים לזכור חוויות שליליות וכישלונות, וכמו כן זוכרים יותר מילים בעלות הקשר מדכא ממילים בעלות הקשר חיובי. בנוסף, הם נוטים להמעיט מערך הישגיהם בביצוע מטלות.

רוב התפקוד הקוגניטיבי הפגום במצב של דיכאון מופיע אצל חולים בעלי נטייה גבוהה להתאבדות, בהם כאלה שניסו לאחרונה לשים קץ לחייהם. למשל, כאשר מציגים סדרות של בעיות הזקוקות לפתרון בפני חולים בעלי נטייה להתאבד, יכולתם להפיק פתרונות אפשריים נמוכה יותר. חשיבתם מוגבלת יותר וחסרת גמישות, האפשרויות העולות על דעתם מצטמצמות במידה מסוכנת, והמוות נתפשׂ כמוצא היחיד. [...]

החוויות שחולים בעלי נטייה להתאבדות מתארים במבחנים פסיכולוגיים נוטות להיות שליליות, מעורפלות ולא ממוקדות, והם רואים לפניהם עתיד עקר ומייאש. כאשר חולים אלה מתבקשים לחשוב על דברים שהם מצפים להם בעתיד, הם מצליחים להעלות בדעתם הרבה פחות דברים מאנשים שאינם בעלי נטייה להתאבדות. לעתים קרובות, רק חוש האחריות כלפי בני משפחה אחרים, או דאגה להשפעה שתהיה להתאבדות על ילדיהם, מונעים מאנשים מסוימים להיכנע לתשוקה העזה לשלוח יד בנפשם.

בקיצור, כאשר לאנשים יש נטייה להתאבדות, חשיבתם משותקת, האפשרויות העומדות לפניהם נראות מצומצמות או כלל אינן קיימות, מצב רוחם מדוכא, וחוסר-אונים מחלחל בכל יישותם. העתיד אינו מצליח להפריד עצמו מההווה, וההווה מייסר ומשולל נחמה. [...]

בצורתו החמורה, הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים, חיוניים ועירניים, ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא. זהו מצב עקר, מתיש ומרגיש, מצב נעדר תקווה או תועלת. [...] אין בחיים אלה דם או דופק, אך עדיין יש בכוחם לחולל כאב ואימה חונקת. כל הכיוונים אבודים, כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות. הגלישה אל חוסר התוחלת היא הדרגתית בהתחלה, ומוחלטת בהמשך. על המחשבות, אשר בדרך כלל מושפעות מהלוך הרוח, משתלטים קדרות, בלבול וקהות חושים, מלווים בהיסוס, בהרהורי סרק, בחוסר החלטיות ובנטייה לביקורת עצמית חמורה. הגוף מותש עד העצם, נעדר רצון, הכל עולה במאמץ ושום דבר אינו נראה ראוי למאמץ הזה. [...] תשישות מרגיזה מחלחלת לכל מקום, מחשבה או פעולה כמו גז בלתי-יציב.

קיי רדפילד ג'יימיסון, הלילה ממהר לרדת (תרגום: עליזה רענן), תל-אביב: מטר, תש"ס-2000, עמ' 75, 83.