[הרשיתי לעצמי לערוך; סוף כל סוף יצא תחת ידיי פוסט אמיתי!]
הוא בא אליי כמו קיץ
הוא רצה לצאת; רצה כל־כך עד שחצה שני אזורי־חיוג ונשרך שעות באוטובוס רק כדי לנחות אצלי בעשר וחצי בלילה. הוא נורא רצה לצאת דווקא לאוויטה, מה שלא הפתיע אותי יותר מדי. תיארתי לעצמי שזה לא יהיה מקום מי-יודע-מה, אבל אחרי הכל הוא זה שנגרר למעלה משעתיים באוטובוס... זרמתי. חניתי ברחוב קטן שיוצא מדרך יפו, מקום שהפקחים נמנעים מלהגיע אליו, לפחות באותם לילות שבהם האוטו שלי מתמקם לו שם.
הולכים בצעידה קצובה לאורך רחוב לילינבלום השוקק וגדוש־הפאבים, עצבניים מעט לקראת המפגש הצפוי עם בני הקהילה. מנסים לחשוב איך להבטיח שלא יבקשו ממנו ת"ז בכניסה: אולי הוא ייראה יותר מבוגר בלי הצעיף? ז'קט פתוח או רכוס?
-בסוף הסתדרנו.
מקום די הזוי, אם כי הולם את הציפיות: מוסיקת פופ עליזה, שירי דיוות למיניהם ולהיטי אירוויזיון – ממש תפור לפי כל הקלישאות. נפלא. אכלנו טוב: כמות היין המבישה בכוס שהוגשה לי אוזנה ע"י טעמהּ של המנה שהזמנתי. כהרגלו בקודש, רק חלק מנפשו היה באמת נוכח. הוא היה מעט מסוגר ומאוד לחוץ. זה כמעט מצחיק לצפות בזמן אמת, כמו אנתרופולוג, בחרדות של מישהו אחר; יש בזה משהו מתסכל, ועם זאת שובה־לב.
נכנסנו פנימה. הוא לא רוקד, כמה מפתיע... לאחר כמה נסיונות נואשתי מלנסות להקפיץ אותו (התפטרתי לאחרונה ממשׂרת המרקיד העירוני) והתיישבנו על הספות. העברתי עוד שעה ככה, יצוק לתוך הספה בינו לבין זוג לסביות טינאייג'ריות שהחליטו להתמזמז אחת על השנייה (די לוהט, אני מוכרח לציין, בהתעלם מהגיל שלהן שהיה turn-off..). הוא היה דומם כמו כרית, בוהה בחלל. אז גם אני בהיתי. אני לא חושב שראיתי אי־פעם הומואים רוקדים; זה מראה משעשע, מגוחך ומושך בעת ובעונה אחת.. הרהרתי באפשרות ללכת ולרקוד עם מישהו כדי להרגיז אותו; אבל זה לא קרה, כי לא היה לי מספיק דרייב, רצון ו/או (יש להודות) אומץ.
כשתחושת הבדידות שלי הגיע למסה קריטית, החלטתי שחותכים משם. הוא לא מחה, כמובן; הנסיבות צריכות להיות מאוד ספציפיות כדי להביא אותו למחות, שזה מעט מזעזע. אני מרגיש לפעמים שהוא כמו גומי שאפשר לעשות איתו מה שרוצים: נטול רצון של ממש באפיקים מסוימים, יסכים לכל הצעה. הוא יעז להגיד "לא" בגלוי רק כשזה משייף לו את האמיגדלה – כמו בסצינת הריקוד, לדוגמה. וזה לא קורה לעתים תכופות מדי; היא הרי חבויה די עמוק, כידוע.
משם המשכנו לעוד פאב, להוריד את הבאסה שלי עם מוס שוקולד. הצלחתי לדבר איתו באמת עליי, ניסיון שלא תמיד עולה יפה. הוא אפילו אמר דברי טעם (טוב, בכל זאת, בחור חכם... :) ).
...ונעלה אליי הבית
אמא שלי עיקמה את הפרצוף כשהיא שמעה ממני בערב שהוא כנראה יישן אצלי היום: "זה לא היה הסיכום," קבלה. אבל הסיכום לא באמת היה סיכום; ואם היה, אז באותו ערב שימש זִכרו רק כסות לטענות הומופוביות גרידא, כמו גם אריזת־מתנה לסלידה כללית מכל מה שאני עושה כאשר הוא לא תואם חלילה את הרצון או הציפיה שלה בפחות מ-(ואני לא מגזים)98 אחוזים.
זה ממש הרגיז אותי, כי מבחינתי הוא היה על תקן של כל חבר שבא מרחוק. הוא לא באמת יחזור הביתה בחמש בבוקר, נכון?! אמא, הו אמא (...).
הוא הבהיר מראש שלא יקרה כלום – זה היה כשבמסגרת ההצעות לערב העליתי את האופציה "לילה סוער".. אני הסכמתי; גם מבחינתי לא הייתה שום ציפיה.
אבל בלילה, במיטה, כל אחד ספוּן בתוך שמיכת הפוך שלו, שאלתי: "רוצה אולי להתכרבל?" -"כן," מיהר להשיב. התחבקנו במשך שעתיים, והיה כל־כך נעים... היה כיף כיף. באמת.
אחרי שעתיים של התחבקויות והתלטפויות, כבר זרמנו אוטומטית לסקס. אנחנו רגילים..
ת'אמת? הייתי מוותר על הסקס. ז"א, לא שהיה רע או משהו - היה באמת טוב - אבל אין להשוות בין החום האנושי הזה, הקירבה, לבין סקס. זה כמו... ארוחה טובה ומזינה לעומת טבלת שוקולד.
מעבר להנאה (בעיקר על רקע העובדה שלא חלקתי את יצועי עם אף אחד/אחת כבר שלושה חודשים..), ראיתי בזה התפתחות מעניינת. "אה, באמת? התכרבלות מובילה לסקס??" תקעה בי קארין זוג עיניים ספק־ספקניות/מאשימות ספק־תוהות/משועשעות, כשסיפרתי לה על השתלשלות העניינים המפתיעה (אותי). "מי היה מאמין...?!"
אז טוב, אני מניח שיכולתי לנחש; אבל באותו רגע באמת לא חשבתי על זה (לא כולי, בכל אופן..).
מה יהיה עכשיו? -אין לי שְמץ.
יהיה טוב, אולי. בכלליות, זאת אומרת.
יהיה אשר יהיה, אני סבור שליל חול־המועד הזה ממחיש טוב מכל את הטענה כי כשאנחנו נטולי ציפיות, קל לנו יותר להיות שמחים. זה ממש ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
