וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

אז הוא הגיע: ידידי ואיש המקצוע הנאמן, לוקאס.

ולא איש בשורות היה לוקאס.

ישבנו בסלוני, לוגמים תה, לצד מעט יין, שוקולד אגוזים.

דיאלוג ארוך היה זה. פינג-פונג.

לא הגענו לשום מסקנה.

לוקאס לא הצליח לשכנע אותי; היטה אולי רק שביב, קצה קצהו של חצי פרומיל מהקוגניציה שלי.

לא מספיק.

לא מספיק בכדי להניא אותי מלבחור – סוף כל סוף – באחד מן הצדדים.

כי כמה שנים כבר אפשר לשבת כמו האמפטי-דאמפטי על הגדר, רגל פה רגל שם, ולגלגל את הבחירה הבלתי-אפשרית הזו בין חיים למוות?!

די לי להיות "Constant no sayer", כדברי גווינביר אי-אז בתהומות הזמן.

נמאס, אני אומר.

אני עייף, אני אומר.

ייאשתי אותו. מסכן.

אבל הי, אין ייאוש בעולם כלל! (?)

המ.

הערב הזה לא הותיר בפִנוּ טעם טוב בסופו.

המחשבה שבזמן לא רחוק כלשהו אהיה במתים מפיחה בי שמחה. או מעין רוגע.

אמביוולנציה?

-כמובן; עוד לא הגעתי לכדי שכנוע מלא שיתדלק נחישות, חתירה למגע ואימפולסיביות לא-זהירה.

אבל.. אני בדרך.

בע"ה, אני בדרך.

יתגדל ויתקדש שמו הגדול.

אמן, כן יהי רצון.