וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

חישבתי ומצאתי, למרבה הזעזוע, שאתמול הייתי בדיוק בגיל של אבא שלי, כשהוא עלה עם הטנקים שלו כסמ"פ בגדוד של ביסל"ש (שהוקפץ צפונה) להדוף את הסורים מרמת־הגולן.

מוזר לחשוב על זה ככה. ועוד בימים אלה של לחימה.

איפה הוא - ואיפה אני.

        :(

אם כי רק מן העובדה שאני בוחר – או מסוגל בכלל – לתעד אותו, כבר יש להניח במידה רבה של ודאות שהוא מאוד מוזר.

כל המישמש* הזה שבחלומות יכול לשגע פילים; המצב הבטחוני, קורות היום, משאלות, חששות, זכרונות – כולם מתערבבים לכדי בלילה אחת שמוכנסת לתנור ה-REM שלי.

והלילה (זו כנראה הפעם הראשונה שטווח השעות 5:30 בבוקר עד 17:30 בערב זוכה בכינוי "לילה"), הלילה חלמתי על שואה, בגידה, רצח והתעללות, עבר שמתמזג עם הווה, סיפור מתח בלשי מרכז־אירופאי אפלולי.

הדמות שאני סייעתי לשחק (זה מצב מאוד חמקמק, כי ברמה מסוימת אני כל הדמויות – ואולם גם אף אחת מהן) הייתה מנהל של מפעל בארץ כלשהי במרכז אירופה. אולי שיחקתי גם את דמות הבעלים. מפעל גדול, כבד, בנוי לבנים אדומות כהות ובעל מספר חללים גדולים בגדלים שונים.

תככים, חיפוי על פשעים מן העבר, טיוח העבר באמצעות תמונות כוזבות שתפסו את מקומן של האמיתיות עד שהושב הסדר על כנו.

החלום החל עם גילוי הונאה בהיקף עצום שהתרחשה במפעל; הונאה שעירבה בין השאר מעשי גניבה ורצח. בעלי המפעל מינה את המנהל הראשי לחקור בעניין, ועד קרוב לסיום החלום לא היה נהיר לי אם מי מהם היה מעורב בפרשה (שניהם, אגב, ועד צוואר).

לאורך החלום התוודעתי לעוד ועוד גילויים על סבל, ניצול, השפלה ורציחה של יהודים ואחרים, במהלך תקופה של שנים. דברים שטואטאו אל אשפת ההיסטוריה נחשפו, וראיתי (ושיחקתי) את רוחות הרצוחים המרומים – גברים ונשים בבגדים אפורים; דמויות מרחפות, שקופות־למחצה, בוכות ללא קול עד שקרבים אליהן ומאזינים לפיות הפעורים השקופים. זוועה.

וכך, במהלך מסע הגילוי עברתי מחדר לחדר, בכל אחד מהם השתכנו (או שוכנו) עשרות רוחות מאומה אחרת, ובחלל הגדול ביותר שוכנו בני חמולת האן. נעשה איזה ניסיון מוזר להסוות את הימצאות כל בני שאר הלאומים בחדרים על־ידי דמויות הסינים, אבל בגירוד קל של פני השטח נתגלתה התרמית.

העלילה הזכירה לי את סרטי המתח שבהם מתגלה כי הבלש שותף בעצמו לפשע הנחקר – כי עם כל צעד וצעד נוסף, הבנתי שלא יינקה אף לא אחד. גם לא אישתו של מנהל המפעל. טוב, אולי רק היא. אבל לא בוודאות; האם זה פשע לא לעשות חישוב של אחד ועוד אחד..? *מקמט שפתיי בתהייה* - אולי.

החלום הזה, של מפעל וגזים ועשן ולבנים חומות־אדמדמות וחלונות קטנים וגבוהים מדי ופיח ושחוֹר ושכוֹל וכאב ואובדן וחושך ורוע האדם ומוות וסבל ללא מענה הותיר אותי בתחושה די חנוקה, וקמתי כמעט ללא אוויר, בחמש וחצי אחר־הצהריים. כמה רע.

"...מוחו של שוטף־המוח עבר קודם לכן שטיפה בעצמו" (פראפראזה על דברי מארקס, מתוך המאמר החברה והפרט מאת א' ה' קאר);

מה שרק מחדד את גאונותו של אורוול ב-1984.

האם אפשר/מותר לשפוט אדם על מעשיו כאחראי להם? התשובה האוטומטית "כן" הינה הנחת־יסוד די נועזת של החברה (ושל הממסד המשפטי כמבטא אותהּ). כלומר, ברי שחובה להישען על אקסיומה מסוג זה כעל משענת יציבה שתהווה בסיס לקיום המערכת החברתית - אך אני תוהה, האם יש ממש באקסיומה הזאת..? אני מסכים עם קאר, הטוען שלא ניתן להפריד את היחיד מהחברה. ובהרחבה: כל פעולה של אינדיבידואל מתבצעת בתוך הנפח שמתווה החברה, ומושפעת ממנהּ לא פחות משהיא משפיעה עליה. הפסיכולוגיה והמניעים של הפרט הם בבחינת זיגוטה של הביולוגיה המוּרשת שהוא מביא איתו - אשר אינה פרי־בחירה - ושל האינטראקציה בינו לבין הפרטים שסביבו ("החברה") - שאף הם אינם נתונים לשליטתו. כך, נטען לא פעם בבית־המשפט שאדם זה וזה רצח כתוצאה מאפקט ביוכימי כזה או אחר (פנימי/מולד או חיצוני דוגמת תרופה וכו'); טענה שנועדה להפחית או אף להסיר את האחריות לביצוע מעשה מן המבצע. אבל האם אין זה הגיוני באותה מידה לראות במעשה שביצע אדם פועל־יוצא של החברה שבהּ הוא פועל?

אני מודע לכך שזהו הלך מחשבה מסוכן, ולכן אני משאיר אותו בתחום התיאוריה הלוגית. ראשית כל, אני רוצה להבהיר את השאלה: אם נצא מנקודת־הנחה ש"מהותו" של אדם (דהיינו - הפסיכולוגיה שלו, קווי האופי, כישורים קיימים או חסרים וכיו"ב) הוא אכן הכלאה בין הביולוגיה שלו ובין הסובב אותו - שני גורמים מורכבים לאין שיעור אמנם, אבל הם בלבד, ללא הכנסה של 'נשמה' או גרעין קבוע אשר הינו בלתי־תלוי בשני הגורמים הללו - הרי ששני אלה, מבלי להיכנס לכימות מדויק (שלדעתי בלתי־אפשרי) של יחסי־הכוחות בינם, הם האבא והאמא של כל אדם.

ועל כן, אם משתמשים בתורשה ובביולוגיה כמרכיבים שעשויים להמעיט מאחריותו המשפטית של אדם למעשיו - מדוע לא להידרש להורה השני - הסוציולוגיה? קל יותר להדגים זאת באמצעות דוגמאות קיצון. הבה נדמיין אדם שנולד לחברה מאלה שאנו מכנים "פונדמנטליסטיות", החברה החרדית, נניח, או המוסלמית הקיצונית. כיצד ניתן לצפות מאדם כזה להכיר בערכי הדמוקרטיה כערכי יסוד ובמדינה כאוטוריטה - או למצער להכיר בזכותם של אחרים לאמונה שונה או בלגיטימיות של מדינת־ישראל היהודית להתקיים? מובן שכל עוד השלילות האלה נותרות ברמה התפישׂתית אין זה מענייננו. אבל ברגע שאדם כזה נניח רוצח אנשים בשם האמונה, או נכון יותר בעקבות האמונה - על סמך מה נוכל להטיל עליו אישית את האחריות למעשהו? האם על סמך מבחן התוצאה? כידוע, על־פי הדין המקובל בדמוקרטיה, כל עוד קיימת רק המחשבה על פגיעה לבדהּ אין בהּ עבירה על חוק כלשהו, אך מרגע שהיא באה לידי מימוש פיזי מדובר בפשע שיש לתת עליו את הדין, באופן אישי. ואולם - וזהו "אולם" גדול - מעשה כמו זה שתואר לעיל הינו רק הפנוטיפ, ההתגלמות של קוד שטבוע בחברה מסוימת.

אם נרחיק מעט כרונולוגית, לעבר תקופה שנדמית ברורה יותר מבחינת יחסֵי שחור־לבן שלהּ: גרמניה הנאצית - כיצד נוכל לצפות מנער גרמני לא להצטרף לנוער ההיטלראי ולהתעלל ביהודים כאשר הוא חונך להאמין שיהודי הוא תת־אדם שאפשר וצריך לבזות, וכאשר כל חבריו לובשים את מדי התנועה? כעת יפזול "האדם הסביר" באופן אוטומטי לעבר אידיאות רומנטיות כגון מצפון, מצפן פנימי, "רוח אנושית" וכיו"ב - אבל לאמיתו של דבר, בבסיס הפזילה הזו מסתתרת הנחת־יסוד בעייתי למדי; הנחה הגורסת כי כל הנזכרים לעיל הם בעלי קיום עצמאי, שלא כחלק ממערך האידיאות הקיימות בחברה. ואני חפץ לדעת: אילו תימוכין נוכל להמציא לזה..? רעיונות שכאלה בוודאי אין מקורם בתורשה - על כך אני מקווה שיש הסכמה. ואם לא בתורשה, הרי שעליהם לנבוט מהקשר פרט־חברה, כלומר שתהיה אחיזה רעיונות כלשהי לרעיונות שהפרט יכול לבטא לעצמו ולפעול על־פיהם. נוכל להגן על רעיון המצפון האנושי ה"מובנה" כביכול בעזרת הטענה כי רעיונות אנושיים נאצלים מהסוג שאנו תופשׂים כאידיאל של מצפון היו (כבר) מוכּרים בתקופת הנאצים, ועל כן יכלו להיות מאומצים על־ידי כל פרט שהוא כאלטרנטיבה לאימוץ הדוקטרינה הנאצית. ואולם גם כאן מונחת בעייתיות: היום אנו רואים אמנם בשווין בין־גזעי וכלל־אנושי רעיונות בעלי תוקף אידיאלי אבסולוטי, ועל כן קל לנו לראות בתורת־הגזע ובשלטון־הזרוֹע אלמנטים שליליים שיש להתנגד להם; אבל הרי בתקופה הנאצית דווקא האחרונים זכו למשנה־תוקף וגיבוי מאסיבי ומרוכז מהשלטונות, מההנהגה ומהאוטוריטות החינוכיות, כך שניתן ללא קושי להבין התנהלותו של אדם שחונך להאמין באידיאות אלה כבאידיאלים, באופן דומה (עקרונית) לחינוך שניתן לנו לקבלת רעיונות אחרים כמפתח להתנהגות "נכונה".

למרות הכיוון הכללי שעשוי היה להסתמן מדבריי עד כה, אין בדעתי כמובן לנקות מאחריות אישית את המבצעים פשע או הפוגעים בזולת (במאמר מוסגר - הגדרת "פשע" משתנה אמנם בהתאם לזמן ולמקום, אבל אני בוחר שלא להידרש לזה כאן ולהניח שרירותית קיום פשע כפרמטר קבוע). הטענה שאני נתמך בהּ פשוטה: קיום דרכי־פעולה חלופיות.

נכון, אין בה עיקרון מוחלט, אבל אני סבור שבהחלט יש בה קו־מנחה ישר מספיק.

אני בוחר לא להצדיק אותה במסגרת הפוסט הזה, בין השאר מפני שאני מאמין שהיא מובנת די צרכה. מה שכן, אוסיף שקל לגזור ממנהּ דרכי־פעולה שעל המדינה - האידיאלית, הערטילאית - לשאוף למלא:

1. יצירת דרכי־פעולה אפשריות רבות ככל הניתן עבור כל פרט במדינה - נסמך על ההנחה שככל שמתקיימות אלטרנטיבות רבות יותר, כך עולה ערכו של מושג האחריות האישית, במשמעות החוקית כמו גם ביתר המשמעויות.

2. מתן כלים לפרט להבחין בין דרכי־הפעולה השונות ולבחור בטובה ביותר בדרך של השוואה.

3. שׂרטוט קווים־מנחים ולימוד הפרט (באמצעות חינוך) להכיר סולם ערכים יציב שעל־פיו יוכל הפרט למדוד את דרכי־הפעולה האפשריות הניצבות לפניו.

באותו הקשר, אם כי ללא קשר ישיר לטענות שהעליתי כאן, זכורה לי שיחה שניהלתי עם מספר ידידים לפני זמן לא רב; שיחה שבמהלכהּ ניסינו למצוא הגדרה או אפילו רק צידוק לקיום המושג "רצון חופשי". מדובר במושג בעייתי, שכן על־סמך ההגדרות שלעיל נקבעים מהלכיו של פרט על־פי הביולוגיה והסביבה שלו - גורמים שעליהם אין לו שליטה. מבלי לגלול את הטענות שעלו ונסתרו - מסקנת־הביניים שהגענו אליה בתום אלימינציה שיטתית הייתה: המחולל העיקרי של רצון חופשי של הפרט הוא היכולת לבחור בשינוי הסביבה שבתוכהּ הוא פועל.