יום חמישי, יום כיף עם אמא ואחותי בת"א.

אני עולה על המשקל בבוקר, כהרגלי מדי שבוע.  46.9 על הצג. עלייה מצטברת של 600 גרם בשלושה שבועות האחרונים.

נכון, גם ככה זה משקל נמוך, ובהחלט לא יקרה כלום אם אעלה אפילו עוד שניים- שלושה קילו. נכון, אני חושבת שפעם ראשונה בחיי שאני לא הכי מאושרת להיות רזה מדיי.

צפוי שתהייה עלייה. ההורים חזרו מחו"ל עם שוקולד "קיט קט" ועוגיות שאני מתה עליהן. אחר כך חגים, עם כל הארוחות הגדולות והקינוחים הטעימים. תשוקה של הזמן האחרון ליותר מתוק, יותר יציאות- לפאבים ובתי קפה, נפגשים עם חברים לארוחות שחיתות ליליות.

אני מרגישה שהבטן נפוחה וכואבת.

עומדת מול הארון בחזייה ותחתונים ומתלבטת מה ללבוש. אותם ימים שבהם אני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי, אותם ימים ששום דבר לא נראה עליי טוב, ששוב אין לי מה ללבוש.

אני בוחרת גופייה סגולה. לא בא לי על שום דבר אחר. ואז- איזה מכנסיים? לא רוצה אף אחד מהג'ינסים. מתלבטת בין שני זוגות מכנסיים מ"גריפ". אני לובשת מכנסיים בצבע בז'. לא. לא. לא. הירכיים שלי נראות ענקיות. עצומות.

מורידה, לובשת מכנסיים בצבע כחול כהה. מידה S. גם בחנות הן היו קצת צמודות. עכשיו אני מרגישה שהן הדוקות לגופי. אני שואלת את אחותי מה דעתה. "אני לא נראית כאילו נדחסתי לקונדום?" "תגידי, השתגעת? זה נראה ממש יפה עלייך!" אני בוחנת שוב את דמותי במראה. לא מרגישה בנוח. מרגישה ענקית, נפוחה.

מורידה.

עומדת מול המראה בגופייה ותחתונים, תוהה מה לעשות עכשיו. שוב תחושת ייאוש, תסכול. חרטות של "למה אכלתי?"

משקל זה רק מספר. למי אכפת? למה אכפת לי. למה אני צריכה להתייסר. למה התחושות האלו, למה הסתירה לבין מה שהמוח מבין ויודע- הלו, אפשר לחשוב, מה כבר קרה, את גם ככה רזה, לבין מה שהלב מרגיש- בעלת טוסיק ענקי וירכיים עצומות. בטן ענקית, נפוחה, כמו בלון. שום דבר לא נראה טוב עליי. אני איכסה.

אם פעם הייתי מתחילה לבכות וממשיכה בלהרעיב את עצמי, היום אני יודעת כיצד להתמודד עם התחושות האלו. יודעת למנף את ההרגשה להחלטה שלא אמלא את עצמי באוכל ג'אנקי, כי אני אוהבת את הגוף שלי וזה לא עושה לו טוב, ולהגיד לעצמי "זה רק בראש שלך, את נראית נהדר".

לבשתי את המכנסיים הבז' בבוקר, את המכנסיים הכחולות לבשתי בערב, הסתכלתי במראה במבט מפוכח, וידעתי שאני נראית מצויין.

(אם אתם שואלים, היה אחלה יום כיף, פוסט עם תמונות נוספות בקרוב).