קצת קשה להאמין , ששבוע אני נחשבת כסטודנטית.

בפעם הראשונה שנסעתי ללימודים, הרגשתי כל הנסיעה איך הבטן שלי מתהפכת. הייתי כל כך לחוצה ונרגשת. דאגתי גם איך אני אסתדר מבחינה לימודית, אבל הרבה יותר מבחינה חברתית.

מבחינה לימודית, בינתיים הולך מצוין. אני מרגישה שאני בהחלט מתחברת לחומר הנלמד ועושה רושם שהוא מעניין. החלטתי באמת להשקיע את כול כולי, והשאיפה שלי היא לסיים עם הממוצע הכי גבוה שאפשר. הפעם, לשם שינוי מהתיכון ובכלל מבית הספר-  הרצון ללמוד, והאמונה בעצמי. אני מאמינה שאם רק ארצה, אני אצליח.

המקצוע הבעייתי זה אנגלית. אני לומדת אנגלית ברמה של 5 יח"ל. סיווגו אותי לפי הפסיכומטרי ככל הנראה, ובדקתי שהציון שלי שווה מבחינת הקורסים שחייבים לקחת בתואר למי שאין פטור כ"מתקדמים רמה 1", או לציון 100 ב5 יח"ל בגרות שעושים בתיכון. וזה קצת מלחיץ אותי, שכן הייתי בארבע יחידות, עם ציון סופי של 90. אנחנו כיתה יחידה מכל המכינה שלומדת ברמה הזו, כלומר, שמו אותי "עם החכמים". האנגלית שלי בסדר גמור, אבל לא מצויינת. אי אפשר להגיד שהיא ברמה גבוהה. אני אומנם מבינה את כל מה שהמורה אומרת, ואני גם בהחלט צופה בסדרות באנגלית ללא תרגום בעברית, אבל עדיין... בשיעור הראשון קיבלנו דף עם השלמת משפטים, והיו בערך 12 מילים שהייתי צריכה לשבץ, והכרתי בערך 4. ראיתי את הבחורה שלידי ואת הבחור שלידי כותבים במרץ, ורק אני הייתי תקועה והרגשתי טיפשה וחסרת אונים. בשיעור השני המורה חילקה אותנו לשתי קבוצות, לכל קבוצה נתנה נושא שהיינו צריכים לכתוב עליו ולדבר עליו כחמש דקות. היא נתנה נושא פלצני, שגם בעברית לא ידעתי מה לכתוב עליו. ושוב, אותה תחושה מתסכלת ומעצבנת. גם נדמה שכולם יודעים אנגלית פרפקט, מדברים שוטף, ואני רק מתה מפחד לדבר באנגלית. אני לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר אנגלית בקול. בהמשך נרגעתי כשראיתי תלמידים מדברים וגם הם גמגמו קצת, אבל הייתי כל כך לחוצה שהיא תבקש ממני לדבר, לשמחתי זה לא קרה. את השיעורי בית שעשיתי עם המילון עשיתי דיי טוב נראה לי, אני מקווה שיהיה בסדר ושאני אתחיל להירגע.

מבחינה חברתית, יש בהחלט פרצופים מוכרים. יש שתי בנות שהיו איתי בשכבה שלומדות איתי מכינה, לצערי הבחורה שאני בקשר יותר קרוב איתה לא איתי בכיתה. מה גם שיש לי חברים שהתחילו שנה א', וזה נחמד להיפגש. סה"כ נראה לי שמצאתי את עצמי, יש בחור ובחורה שקצת התקרבנו יותר, אבל אני מסדרת עם כולם פחות או יותר, יש כאלו שפחות ויש כאלו שיותר.

גם התחלתי להבין מי נגד מי, ואני פחות מוצאת את עצמי מסתובבת באוניברסיטה כמו תיירת, מנסה למצוא את הבניין הנכון, אם כי אני עדיין צריכה מפה צמודהJ

הרבה שואלים אותי למה מכינה. נכון, רוב מי שלומדים איתי אין להם בגרות מלאה, או בגרות מלאה בציונים נמוכים, ולי יש בגרות מלאה, עם ממוצע שמונים. שזה נחמד, זה יפה מאוד, ויחסית למה שעברתי בתיכון ועם הדברים שאיתם נאלצתי להתמודד זה בהחלט הישג. אבל, זה לא מספיק.

מצד שני, יש את האנשים ה"חכמים" שחושבים שמכינה זה למפגרים/טיפשים וכו'. וזה לא נכון! יש אנשים שפשוט לא הולך להם לבגרויות. גם בגלל שגיל ההתבגרות הוא גיל קשה, וצריך להתמודד עם כל  מיני מצבים ובעיות, ולא תמיד יש את הראש ללימודים, וגם בגלל, שבדרך כלל בגיל הזה לימודים זה הדבר האחרון בסדר העדיפויות. אני מצטערת לפעמים שלא ישבתי על התחת ולמדתי והשקעתי. אבל מילא. וגם, ממתי ציונים בבגרות הם מדד למשהו בכלל... אבל זה נושא אחר.

העדפתי לעשות מכינה קדם אקדמאית, בעיקר כדי לשפר את סיכויי הקבלה, וגם בגלל שאני לא יודעת בדיוק מה ללמוד, וזה מאוד מכוון ועוזר. אני מעדיפה לשלם את הסכום הנכבד הזה לאוניברסיטה במקום לקורסי הכנה לבגרות, כי המבחנים שנעשה הם ברמה של אוניברסיטה, וכה פשוט יהיה לי יותר קל בשנה הבאה.

בתקווה לעוד שבוע מוצלח.