אני אוהבת גשם. אני אוהבת לשמוע את טיפות הגשם נוקשות על החלונות בבית שלנו, לפתוח את החלונות לרווחה ולהביט בגשם. אהבתי לצאת בבקרים לאחר לילות גשומים, להסתכל על השמיים האפורים בסיפוק ולשאוף לתוך הריאות שלי את הריח של הגשם. אהבתי להסתובב כך ברחובות, עם מוזיקה באוזניים.

גשם תמיד התאים לי לתדמית, תדמית הנערה המלנכולית, עם השחור על הציפורניים, והמבט העצוב בעיניים תחומות שחור.

אני לא בטוחה שזו הייתה תדמית, כי זו מי שהייתי. לא מצאתי סיבות לשמוח, לא ראיתי טעם לחיוך. ואם חייכתי, לא תמיד זה היה אמיתי. הסתובבתי ריקה. ריקה מאוכל, ריקה משמחה, ריקה מאהבה. ריקה מכל טעם. מוקפת תמיד בחומות גבוהות. הרגשתי ששום דבר לא מספיק, לא נחשב. שאף אחד לא מבין אותי. אולי יש אמת בכך, לא מעניינים אותי דברים רגילים. זאת אומרת, כן, אבל אחרת. אני מעריכה עומק. אני מעריכה שיחות על מה שבלב, על מה בראש, על מה שאמיתי, ולא תמיד על דברים שטחיים וחיצוניים.

כל חבריי, טוב, רובם, מעריכים את השכל הישר, את האדם המקבל 762 בפסיכומטרי, את האדם הלומד את המדעים המדויקים, המקבל ציונים גבוהים. ואני, מעולם לא נתתי חשיבות לדברים האלו. לדעתי, ציונים גבוהים בכל דבר לא תמיד מעידים על טיבו של האדם כאדם. מעיד אולי על חוכמה, על השגת מטרות... אני רואה חשיבות גדולה גם ברוח. ואולי בגלל זה, הרגשתי שונה. קצת קשה לי לנסח את עצמי, תמיד אני מסתבכת במילים כשאני צריכה להגדיר את עצמי.

בעוד שקיץ מתקשר תמיד למסיבות, לכיף תמידי וטהור, החורף והגשם מתקשרים לדיכאון ולעצבות.

ודווקא אז, כשירד הגשם, הרגשתי הכי שמחה כשאני הכי עצובה.

היום, התכרבלתי עם חבר שלי מתחת לפוך, והקשבנו ביחד לגשם. הבנתי שהאהבה לגשם ולריחו נשארה, אך המלנכוליה עברה, מזמן.