פעם הייתי מסוגלת לכתוב פה באמת.

פעם שפכתי בפניכם עשרות מילים על גבי מילים. סיפרתי לכם על מעשי בכל רגע נתון, תיארתי לכם את חיי המין שלי,הצגתי את חבריי, סיפרתי לכם את סודותיי, את צפונות נפשי. את כל הדיכאון, הרעב והחתכים. תיארתי לכם בפרוטרוט את מסלול ההרס העצמי שלי. חשפתי פה הכל.

חשפתי יותר מדיי.

לא שמרתי על אנונימיות.

 ליותר מדיי אנשים יש את הגישה לכאן, כי הרשיתי להם או שלא הרשיתי להם.

חשפתי פה את שמות אמיתיים לחלוטין, ובמשך הזמן גם את תמונותיי.

רציתי שתאהבו אותי. שתתרגשו, שתבכו, שתזדהו, שתרגישו קרובים אליי, חלק ממני.

גיליתי שיותר קל להעלות כמה תמונות שלי ולקבל עשרות תגובות בנוסח "יואו איזה כוסית" מאשר לכתוב כמו שצריך, מהלב, ולא לקבל כלום.כזו אני, זונת תגובות, זונת חיבוקים.

אני לא יכולה יותר לכתוב שום דבר.

שום דבר שאמיתי באמת.

יש דברים, שאני חייבת לשמור לעצמי, שאני לא רוצה שאנשים מסוימים יידעו אותם. וכאן- זה כבר מזמן לא המקום. אבל אין לי מקום אחר.

אני מנסה לכתוב, אבל הכל נראה לי חסר משמעות. כל מילה נראית פתטית, שטחית, רדודה.

עובר עליי כל כך הרבה, יש לי כל כך הרבה מחשבות שטסות לי בראש, ואני לא מסוגלת לכתוב אותן, לא באמת.

ככה זה, שמזייפים.

אפילו את הפוסט הדבילי הזה אני בקושי מצליחה לכתוב, משגע אותי איך בראש שלי המילים נשמעות

יפות,עמוקות ובעלות משמעות, וכשמעלים אותן על הדף הן ריקות מתוכן.

משגע אותי שאת המחשבות שלי, אני לא מסוגלת להביא לכדי מילים, אני לא מסוגלת לכתוב אותן, הן נשארות רק במחשבות ולא על הדף. ואני חייבת להעביר אותן לדף, אני לא יכולה להישאר עם כל כך הרבה מחשבות.

פעם כתבתי פה ש"יש אנשים היודעים לעשות אהבה עם המילים. אני יודעת לפזר אותן באי סדר מוחלט. לחרוט אותן חזק- ואז ללכת".עכשיו אני יודעת רק להקיא את המילים. וגם בשביל להקיא אותן- אני צריכה לדחוף אצבע לגרון.