קודם כל אני חייבת לשתף במקרה נאחסי שקרה לי היום בבוקר:

אני הולכת לתומי באוניברסיטה, ופתאום- החלקתי. אין לי מושג איך זה קרה, כי לא נתקלתי בשום דבר, ולא נעלתי נעלי עקב. לקח לי כמה שניות לקלוט ש- היי, אני נופלת. איכשהו נמרחתי על האספלט במעיין שפגט. עבר שם איזה איש, והוא פשוט... לא עשה כלום. בחורה נמרחת מולך על האספלט ואתה לא מתייחס?! מה עם הצעת עזרה, בדיקה שהכל בסדר? טוב שהוא לא הצביע וצחק.

בכל מקרה, הגעתי לכיתה, ואז ראיתי שיש לי חתך בברך וברגל (איפה שהנעליים), ושזה מדמם ושורף. וגם התנפחה לי הברך, ולא ממש יכולתי לסגור את הנעל, כי ה"פס" שלה היה בדיוק איפה שנחתכתי. אז הלכתי כל היום כמו איזה נכה, ועם נעל פתוחה. בתחילה אנשים לא קלטו שהברך שלי בגודל של הר, אלא חשבו שרק נקרעה לי הנעל.

התגובה של אחותי: "חחח פאדיחות".

התגובה של אבא : "אוי, אוי, מסכנה (בצורה צינית)".

אין, אין אמפתיה בבית הזה.

אם אני מסוגלת לכתוב על דבר טיפשי ומטומטם שקרה לי, כנראה שהכל בסדר.

יכול להיות שהייתי צריכה דאון רציני, וחזק.

אני צריכה לקבל את העובדה שזה קורה לעיתים.

אז כן, לשבוע אחד חזרתי לגיל ההתבגרות שלי.

היו לילות בלי שינה, של בכי היסטרי.

לא היה הרבה אוכל, יום אחד של צום למשך 24 שעות.

ויש לי שריטות על הירך.

אבל ההבדל הוא, שאני לא מוכנה לקבל את זה.

אם פעם פשוט הייתי מסוגלת לשקוע בזה ימים, ושבועות, וחודשים, היום אני פשוט לא.

אני לא חוזרת למחלה הזו, בשום פנים ואופן, לא. לא, לא, לא, ולא.

אני יודעת שאני בריאה.

והצום הזה, והמחסור באוכל.... אני יודעת בוודאות שזה לא נבע מהרצון לרזות.

אני לא חושבת שאני שמנה, כמו בעבר.

אני לא אשקר, היו לי מחשבות. הצום הזה החל מכך שהיו לי בחילות איומות כתוצאה מהתייבשות ככל הנראה, ולא הייתי מסוגלת לחשוב על אוכל, כל שכן לאכול אותו. ואני לא אשקר, בטח שלא לעצמי- יש לי טריגרים. והטריגר שלי זה שדילוג על ארוחה אחת מוביל אותי לדילוג על עוד ארוחות.

לכן, אני מקפידה לאכול מסודר.

יכול להיות שזה לא מראה על החלמה מלאה, אבל אם אני מסוגלת להתמיד באכילה נורמלית ומסודרת, ואם המחשבות על אוכל לא מעסיקות אותי כל הזמן, ואם אני מסוגלת לאהוב את מה שאני רואה במראה, ואם אני מסוגלת לחייך- זה מספיק לי. כנראה יש דברים שבכל זאת נשארו, ועם זה אני כנראה אלמד לחיות.

זה דפוס התנהגות כזה, שברגע שרע לי, אני חוזרת אליו.

הרי המחלה זה פשוט רצון להיעלם, פשוט שנאה עצמית ודיכאון ודימוי עצמי נמוך ועוד אלף ואחת גורמים שבאים לידי ביטוי בהרעבה.

אין לי שום רצון לעשות את זה. אני נראית מצויין. מבחינה עובדתית- אני שוקלת 46 קילו, וה BMI הוא 18.66. היקף המותניים שלי הוא 56 ס"מ. (טוב נו, זה לא חדש, זה ככה מאז ומעולם, אבל תנו לי להתגאות!).

ואני נצמדת לעובדות האלו, בניגוד לפעם.

ובניגוד לפעם, אני לא מעבירה את המחשבות לפעולות, כלומר, אני לא ארעיב את עצמי או אמנע מעצמי. כשאני רעבה- אני אוכלת, ולא רק מאכלים דיאטטים. ואם מישהו יזמין אותי לארוחת שחיתות- אצטרף אליה בכיף.

והפגיעה העצמית- אני מתביישת שעשיתי את זה, זה היה מטופש, אבל זה עבר, ולא יהיה יותר.

אני יודעת שבסופו של דבר, הדברים מסתדרים לטובה, והאמונה שלי בגורל רק מחזקת את זה.

אז כן, יצאתי מקשר של שלוש שנים.

אבל עם כמה שזה קשה לפעמים, כי במשך הזמן בנאדם הופך להיות חלק מאוד מרכזי מחייך, ופתאום הוא כבר לא, עשיתי בסופו של דבר את ההחלטה הנכונה.

זה כבר לא היה "זה". ותמיד אני אוהב אותו באיזשהו אופן, כי למרות שהוא לא היה הראשון, הוא היה הקשר הראשון הבריא שלי.

יש כל מיני גורמים והשפעות לכך שזה כבר היה צריך להיגמר. וזהו.

והלימודים... קצת נמאס לי, אבל עוד מעט נגמר הסמסטר הזה, וייגמר הלחץ, ואני אתן את ה"פוש" האחרון, כדי לקבל את הציונים שאותם אני צריכה לקבל (דהיינו- תשיעיות ומאיות).

והפסיכומטרי... אני באמת שאנסה ואשתדל לפחות לתרגל קצת, אני סומכת על זה שאני עדיין חזקה בקטע המילולי ושאני לומדת אנגלית ברמה גבוהה...אני אגש, ואנסה ככל האפשר לגשת בגישה של "אני גאון! אני אוציא 700!" ואם לא- יש לי כושר כתיבה נהדר ואני אכתוב עשרות מכתבים לוועדת חריגים עד שיקבלו אותי.

ועוד חודש והלימודים נגמרים, אני אמצא עבודה נחמדה והחשבון בנק שלי יתחיל להראות סימני חיים.

בנימה אופטימית זו, הכל יהיה בסופו של דבר בסדר,  לא, יהיה מצויין.

מניסיון חיי, איכשהו אני בסוף מצליחה לקבל את מה שרציתי, והדברים באים על מקומם בשלום.

(וואו, הפוסט הזה גלש)