כנראה שאתה ממש חשוב, אם אני כותבת פוסט כאן, במקום הכי אישי, אבל גם הכי נגיש לעיניים חטטניות.

אני לא יודעת אם תקרא את זה, או מי יקרא את זה (וזה לא מעניין אותי האמת), אבל נמאס לי, נמאס לי לכתוב לעצמי. אני חושבת שעוד שנייה אני אשתגע. מילאתי כל כך הרבה דפי פוליו, רק עליך. כותבת, ומוחקת, וקורעת.

אני לא מפסיקה לחשוב עליך. אני לא יכולה ללמוד, לא יכולה לישון, לא יכולה להתרכז בשום דבר.

אני כותבת בוחן, וכל מה שבא לי לכתוב זה את השם שלך.

אתה גורם לי פרפרים בבטן, ודפיקות לב, וצמרמורות.

נמאס לי לחלום עליך. לחלום עליך מחבק אותי, מנשק אותי, קורע ממני את הבגדים. אני רוצה שזה יהיה אמיתי, לא בחלומות.

ואני רוצה להיות איתך, רק איתך.

רק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך.

ואני אכתוב את זה עוד, אני אמלא שורות בזה. אני אמלא את כל המחברות ואת כל הדפים שיש לי בבית, רק בך. ואני אכתוב על כל הקירות, ועל כל הדלתות, ושייגמר לי המקום אני אכתוב על הידיים, והרגליים ועל כל הגוף שלי.

וכבר לא אכפת לי, אם תקרא. מצידי שכל העולם יידע את זה.

ואני יודעת שכבר אמרתי, אבל אני אמשיך להגיד את זה, שוב ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שתבין.

שתבין שזו המשמעות, וזה מה שאמיתי, זה מה שבאמת, ולא מילים מטופשות שנזרקות לחלל האוויר סתם כך, בלי גב מאחוריהן. פשוט, לפעמים כל כך קשה לי לבטא את עצמי, לפעמים מתבלבלות לי המילים, והן יוצאות עקום.

אני רוצה להאמין שיש בינינו משהו, ושהוא הרבה יותר חזק. היה, נכון? אני לא דמיינתי את זה. זה לא יכול להשתבש כל כך מהר, פשוט לא. ואולי יש אנשים שיגידו לי לוותר, אבל אני לא רוצה. עדיין לא.

אני לא מסוגלת ללכת נגד הרגשות שלי, נגד הרצונות שלי.

אני רוצה להגיד לך, ואם יכולתי להגיד לך, אני לא, רק פה אני יכולה, כי פה אני כותבת את החיים שלי, אז הייתי אומרת לך להפסיק לחשוב, ולהתחיל להרגיש.

אם יש בינינו את הדבר הזה, המשהו החמקמק הזה... שאני לא יכולה להגדיר.

גם לפני זה, שעוד היינו בגדר ידידים, היית מאותם אנשים נדירים שיכולתי להתחבר אליהם. ואולי אתה לא יודע, אבל אני אחת שקשה לה עם אנשים חדשים ועם אנשים בכלל, לא מתחברת בקלות, ואולי יש המוני אנשים שאני אומרת להם שלום במסדרונות, ומנהלת איתם שיחות בטלות, אבל אין שום עומק מאחורי זה.

ואיתך כן.

ואם אתה מרגיש ככה, כמוני, אז פשוט... תהייה איתי.

(ויש לי תחושה שגם אתה מרגיש ככה).

אני משתגעת, אני לא רוצה להגיד לך שלום קר. אני רוצה לראות אותך, ככה סתם בהפתעה באמצע היום, ולחייך אליך, ולתת לך נשיקה. ושאני אוכל להגיד לך כל הזמן כמה שאני מתגעגעת, ולהיות איתך בכל רגע שאפשר, ולשלוח לך באמצע השיעור הודעות זימה.

אני רוצה שהכל יסתדר בינינו, אם מאמינים במשהו מספיק חזק- הוא מתגשם, נכון?

אני בוחרת כן לפרסם את זה, בעיקר כי אני חייבת להוציא את זה מעצמי.

ויש לי חששות, כי אני בכל זאת, לא יודעת מי באמת קורא פה, ואם יש פה אנשים שלא צריכים

וכי אני לא יודעת אם תקרא את זה, ואיך תהייה התגובה שלך, ואם תכעס שאני ככה כותבת. ואולי אני כן רוצה שתקרא, ושזה ישנה לך משהו, שזה ידגיש לך את העיקר, והעיקר זה מה שאני מרגישה כלפיך.

אני מחליטה ללכת לפי הלב שלי, אני מקווה שגם אתה.