"אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין, אך למה זה אמא,

למה, בוכות הדמעות בעצמן."

אני באמת שלא יודעת מה לעשות עם עצמי.

הכל, הכל, הכל.... רע? מדכא? ריקני? אני אפילו לא מצליחה למצוא את המילים, אני מרגישה שאני נחנקת.

אולי כדאי שאכנס למיטה ואבכה, אבכה, אבכה, אבכה את כל הדמעות שיש לי בגוף,עד שלא תישאר לי טיפה, עד שלא אוכל לשים עדשות מגע מרוב שלא יהיו לי דמעות, עד שאירדם, עד שיעבור, עד שאפסיק לרצות לחתוך את עצמי ואת כל העולם.(ולא, אני לא חותכת, תודה ששאלתם).

ואקום בבוקר, ואחשוב מה עכשיו.

אני רוצה להיות במקום אחר, אני רוצה להיות מישהי אחרת, רק לא עצמי, רק לא כאן.

אני צריכה חיבוק.

יותר מדיי רגשות.. כעס, אכזבה, תסכול, עצב, לחץ, חוסר אונים. יותר מדיי בתוך בנאדם אחד קטן כמוני.

אני מרגישה שהכל מתפרק מסביבי.

נשבר לאלפי זכוכיות קטנות, שפוצעות אותי וגורמות לי לדמם.