לא בא לי לכתוב, כי אין לי שום דבר שמח בחיים שלי.

אולי טוב לי לחיות בהדחקות, בהכחשות, כי אם אני לא אכתוב זה לא יהיה אמיתי.

שום דבר לא ברור לי כרגע, בטח ובטח שלא הרגשות שלי.

אני מרגישה אבודה, לגמרי.

אני מרגישה את הדמעות עומדות לי בעיניים, תמידית, ורק מחכות להתפרץ.

אני מרגישה בודדה, כל כך בודדה, ואומללה.

הרגשות שלי נעים בין אכזבה לכעס, ולתסכול ולייאוש.

והלחץ של המבחנים והפסיכומטרי ומה יהיה איתי שנה הבאה ואם אתקבל, והלחץ הזה של אין לי כסף ולקחו את הכרטיס אשראי בטח שלא תורמים.

אני מרגישה ריקנות. כל כך ריקה מבפנים.

אני מרגישה את הלב שלי קרוע לאלפי חתיכות קטנות,

אני מרגישה את הכל מתפרק לי, נשבר, מתנפץ....

אני מקווה שבסוף משהו ישתנה, משהו יסתדר, שמשהו יקרה לי, יתהפך לטובה, אבל כרגע אני פשוט מיואשת כל כך, והנה, שוב הדמעות זולגות.