היום היה היום האחרון ללימודים במכינה. (מבחינה טכנית, בפועל אני נכנסת לתקופת מבחנים).

יש בי תחושה מרירה- מתוקה, כמו ביום האחרון ללימודים, וביום השחרור שלי.

ה-כמעט שנה הזו עברה כל כך מהר.  לפני שנה לא ידעתי מה יקרה איתי ומה הלאה, ולפני שהתחלתי ללמוד הייתי מלאת חששות וחרדות.

הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, שאני יכולה להצליח- ועובדה שהציונים שלי לא נופלים מהתשעים.

בעיקר דאגתי מהפן החברתי.

אני חושבת שמשהו בגישה שלי השתנה, ושאני יכולה להתחבר לאנשים ביותר קלות.

הכרתי אנשים מדהימים, באמת. לצערי נתקלתי בפסיכופטים, ובכאלו ששברו לי את הלב.

אבל הצלחתי להיקשר ולהתחבר, ואני באמת מקווה שלפחות חלק מהאנשים שהכרתי ילוו אותי הלאה.

הייתי רוצה לסיים את השנה הזו קצת אחרת, קצת שונה. הייתי רוצה לסיים את השנה הזו עם קצת יותר תחושת שמחה ופחות תחושת מועקה. אבל עצב זה כנראה חלק מהחיים, והוא מגיע ללא הזמנה, ופשוט צריך לתת לו לעבור, כנראה.

 אני מקווה שהסיום הזה, הדלת שנסגרת, תוביל לדלת שתיפתח.

דברים הולכים לקרות. דברים יקרו. משהו ישתנה, משהו חייב לקרות לי.