"נמאס לי לדבר לעצמי, נמאס לי מאנשים, נמאס לי לבכות בחושך, נמאס לי מהכל. כבר לא אכפת לי יותר."

זה הסטטוס ליין שלי בפייסבוק, והוא בערך ממצה את הכל, כל מה שבראשי, כל מה שאני מרגישה, כל מה שהחיים שלי נראים כרגע.

וניסיתי לכתוב את הפוסט הזה אולי ארבע פעמים, אבל כל מה שאני כותבת נראה לי מיותר, ולא נכון, וריקני.

אני לא מוצאת טעם בכמעט שום דבר.

אני פשוט כישלון.

אני פשוט עדיין ילדה מפגרת שרצה במעגלים של טמטום והרס עצמי.

בא לי לתקוע כדור בראש.

(אני לא מפסיקה לשמוע את השיר הזה, ואני מרגישה איך כל מילה צורבת אותי, חודרת לתוכי, וגורמת לי לבכות)

I hurt myself today
to see if i still feel.
I focus on the pain,
the only thing thats real.
 
The needle tears a hole;
the old familiar sting,
try to kill it all away,
but I remember everything.
 
what have I become,
my sweetest friend?
Everyone i know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt,
I will let you down,
I will make you hurt.
 
I wear this crown of thorns
upon my liars chair:
full of broken thoughts,
I cannot repair.
 
Beneath the stains of time,
the feelings dissapear.
You are someone else,
I am still right here.
 
What have I become,
my sweetest friend?
Everyone I know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt.
I will let you down,
I will make you hurt.
 
If I could start again,
a million miles away,
I will keep myself,
I would find a way.