קשה לי לכתוב, כי אני לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות.

זו מעיין תקופה כזו, ששום דבר לא ברור, שמצבי הרוח שלי נעים מ"היי" מטורף ל"דאון" מטורף עוד יותר.

לאקס שלי יש חברה חדשה. (והיא ממש, אבל ממש מכוערת. וגם שמנה. ואני לא היחידה שאומרת את זה! אבל עדיף ככה. אם היא הייתה כוסית ויפה הייתי יותר עצבנית).

ונכון שזו אני שנפרדתי ממנו, ונכון שנדמה שוויתרתי עליו מזמן, זה באיזשהו מקום צובט בלב.

אחרי שלוש שנים של ביחד, היינו עייפים מדיי, מותשים מכדי לשמור על האהבה שהייתה בינינו, ולאט לאט נתנו לה לברוח.

נתנו לה לגווע בתוך היום יום. ואולי רציתי רק לנער אותו קצת, כי אם הוא היה אומר לי אז, שהוא נלחם עליי, שהוא לא נותן לי ללכת, הייתי נשארת.הייתי נשארת ולא הולכת אף פעם. אולי רק רציתי שהוא יגיד לי את זה. אבל הוא לא אמר.

ואני לקחתי את כל הדברים שלי, ותוך כדי בכי מטורף דחסתי אותם לתיק, ונסעתי.

נסעתי והיה מישהו אחר שריסק אותי.

אני יודעת שאז, זו הייתה ההחלטה הנכונה לגביי. לפחות אז הייתי שלמה עם מה שבחרתי.

פשוט התאהבתי במישהו אחר.

זו הייתה התאהבות מטורפת, באמת. ויכול להיות שהיא קרתה כדי שאני אשים לב שמשהו לא בסדר... שאני אתעורר ואחשוב איך הקשר שלנו גווע ולגרום לו לשים לב.

ולרגעים אני מצטערת שזה קרה, ולרגעים לא.

כי אולי הוא פקח לי את העיניים.

אולי זה קרה לטובה.

אולי הפרידה הזו שבאה בעקבות זה תשנה משהו.

אני יודעת שהיא שינתה אצלי כמה דברים.

פתאום למדתי להעריך את המובן מאליו, להעניק תשומת לב לדברים החשובים.

וגם אם זו טעות מוחלטת- אני יודעת שעליי לשלם על הטעות שלי. אני כבר ילדה גדולה.

וכשאני רואה אותו אונליין בפייסבוק, אני עדיין מסתכלת לכמה רגעים על השם שלו, ועוברת בי צמרמורת.

מעבר לזה שהוא דיי חתיך, היה לו מעיין צ'ארם... סוג האנשים האלו שפשוט מושכים את תשומת הלב שלך, שאפשר לדבר איתם על כל דבר.

רק חבל שהוא יצא כזה אידיוט, והתייחס לכל מה שלא חשוב, כשאני כתבתי לו את כל המילים היפות שבעולם, והייתי מוכנה לשכב בשבילו על הכביש.

חבל שהוא לא יכל לאהוב אותי קצת בחזרה.

אני קצת מתגעגעת אליו, האמת.

לא בקטע של הקשר הזוגי, אלא סתם פשוט לדבר איתו.

(מעניין אם הוא קורא את זה. לא אכפת לי, על אף שהוא יקבל טפיחה על האגו, יש גבול לכמות השקרים שאני יכולה לשקר לעצמי. מעניין אם האקס שלי קורא פה, אם כן- אל תשנא אותי).

אני בנתיים יוצאת עם מישהו.

והוא באמת בחור חמוד, וכיף לי איתו.

אבל אני לא מצליחה להרגיש. זאת אומרת, אני כן מרגישה.

אבל אני לא מרגישה מאוהבת ומסוחררת, כמו שתמיד קורה לי.

אולי הלב שלי אטום כבר, אולי הוא מצולק.

ואולי באיזה מקום, מקום קטן, אני מקווה שעוד שנתיים נחזור.

שלא יהיה מרחק, ולא יהיו לימודים מטורפים, והכל יהיה קל.

אני קצת מייחלת לזה.

אני מאמינה בגורל.

אני מנסה לכתוב פה את האמת, האמת שלי.

אפילו שהיא לא ברורה לי. ונדמה שאני לא מצליחה להעביר את עצמי ואת מה שאני חושבת כמו שצריך, כי מה שכתוב פה אלו רסיסי מחשבות ורגשות.

אני מרגישה צורך בשינוי.

בתור התחלה שיניתי פה את העיצוב.

אני רואה איך כולם ממשיכים בחייהם, מתקדמים הלאה, ואני מרגישה תקועה. כל כך תקועה.

אולי כואב לי, שהוא המשיך הלאה, ויש את החיים שלו ויש את החיים שלי והם לא מתחברים יותר.

יש בי תחושת מועקה, שלא עוזבת אותי.

מציפים אותי כל כך הרבה דברים עכשיו, וזה חונק אותי עד שאני לא מסוגלת לנשום.