הייתי אתמול בעצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה ההומו- לסבית.
בתור אחת שנסעה ביוני השנה למצעד הגאווה בפעם השלישית, אני רגילה לשמוח עם הקהילה.
אני רגילה לאווירת שמחה, כיף, מסיבה.
הפעם זה לא היה כך.
בפעם הראשונה – פחדתי.
כן, הייתי דרוכה ומתוחה, כשידעתי שיש התראות לפגיעה באוטובוס הספציפי בו נסעתי.
פחד שגרם לי לצוות בקול תקיף על אחותי הקטנה לא לזוז ממני, מתוך המחשבה שאם יהיו עוד פעם יריות או רימונים אני אוכל לתפוס אותה מהר.
כי אחרי יום שבת שעבר, תל אביב היא לא אותה עיר ליברלית, פתוחה, שמקבלת את כולם.
אנשים צריכים לפחד על חייהם בשל נטייתם המינית. ממש כמו באירן, כמו במשטרים חשוכים ודיקטטוריים.
עמדתי שם בכיכר, חלק מאותם 70,000 אנשים שבאו לתמוך, להזדהות, לבכות ולכעוס.
כן, אני כועסת.
אני כועסת שרוצחים אנשים רק בגלל שהם בחרו לאהוב.
אני כועסת לקרוא טוקבקים, תגובות, או כל מיני ילדים טיפשים שמעלים דברים טיפשיים לפייסבוק שלהם על זה שכמה טוב שירו בהומואים האלו.
אני כועסת שאין פה שוויון זכויות, שעדיין יש אפליה.
אני כועסת על זה שההומופוביה עדיין קיימת, ושיש ח"כ שמרשים לעצמם להתבטא כמו שהתבטאו בימי הביניים.
אני כועסת, כי הרצח הזה הוא אולי מקרה האלימות היחיד כנגד הקהילה ששמעתם עליו. בכל יום, אנשים חוטפים מכות וקללות רק בגלל שהם בוחרים להיות מי שהם, ויש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם.
ואולי יקומו כאלו ויגידו "מזאת הבכיינות הזו, הם הביאו על עצמם, הם מבדלים את עצמם, עם המצעדים והדגלים והקהילה הגאה"
אז לא.
לצאת מהארון זה עדיין צעד קשה.
כי עדיין יש אלימות, כי עדיין אין שוויון זכויות, כי עדיין יש אפליה ודיכוי והומופוביה.
כי עדיין קורה שאנשים יוצאים מהארון, והחברים שלהם וכל הסביבה שלהם מתרחקת. כאילו זה שאתה אוהב את בן מינך שינה את האופי שלך ואת מי שאתה.
כי עדיין "הומו" זה קללה.
כי עדיין יש בתים שזה טאבו, איסור מוחלט, שלא מדברים על זה.
כי עדיין יש הורים שלא מחבקים את הילדים שלהם אחרי שהם נפצעו בפיגוע.
והקהילה הזו, נותנת את התמיכה, את האהבה, את החיבוק הזה, שילדים שיוצאים מהארון, וגם מבוגרים שכבר יצאו מזמן, כל כך צריכים.
ונכון, אני לא באמת מבינה ולא באמת יודעת, כי אני לא באמת חלק מהקהילה.
אבל אני כן יודעת מה זה להרגיש שונה, אחרת, לבד, שאף אחד לא מבין אותך.
עמדתי שם בכיכר, והקשבתי לכל הנאומים, לכל ההבטחות.
וכל שיר קיבל פתאום משמעות אחרת. כשדנה אינטרנשיונל שרה "אני ניצחתי" ומאחוריה היו הילדים שנפצעו בפיגוע – זה עשה לי צמרמורת.
עמדתי שם בכיכר, ובכיתי.
כשאור גיל וחן לנגר שהיו שם ונפצעו עלו על הבמה ודיברו.
כשחן דיבר, השתרר שקט מקפיא. וכשהוא סיפר בקול שבור מבכי על העיניים של הרוצח שעדיין מסתכלות עליו, הרגשתי כאילו ירו בי כדור ישר לתוך הלב.
לא יכולתי להפסיק לבכות ולעצור את הדמעות.
עמדתי שם בכיכר, ותהיתי.
איך זה שלא תפסו את הרוצח. ואולי הוא מסתכל על העצרת בטלוויזיה, או אפילו נמצא כאן.
תוהה אם הוא מרגיש טוב עם עצמו עכשיו.
תהיתי איך זה שאנשים כל כך מתעסקים בלשנוא, במקום בלאהוב.
תהיתי למה זה באמת כל כך משנה את מי אתה אוהב, ואיך אתה בוחר לחיות את החיים שלך.
תהיתי מה כל כך נורא, מפחיד ומגעיל בזה, הרי, באמת, שאין שום סיבה.
אנשים הומופוביים הם אנשים פתטיים, מסכנים. שחיים בחשיכה, שלא מסוגלים לפתוח את הראש, שלא יכולים לקבל שום דבר שהוא לא הם,אנשים צרי מוח ואופקים.
ובדרך חזרה הביתה, שמתי את האוזניות באוזניים והדלקתי את הנגן בניסיון לברוח מהמחשבות.
ומשינה שרים "האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים", והמשפט הזה כל כך מתאר את מה שאני מרגישה, ואני מרשה לעצמי לחייך.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
