(סיפור קצר)

חשבתי שזה יהיה אחרת.

ארזתי מזוודה מלאה במעילים וצעיפים ומגפי עקב, והמון חלומות על העיר האירופאית שבה אגור, ואיך אטופף על עקבים גבוהים ואראה גבוהה ורזה וזרה מסתורית.

ואיך אכיר דמויות ואנשים שיהיה שווה לכתוב עליהם.

ועליך.

ועל איך אני אחזור עטורת ניצחון, וסיפוק, ואוכל להגיד שעשיתי משהו, ולא נכנעתי למה שצריך ולשעמום.

אני גרה בעליית גג, ואין בזה שום דבר רומנטי.

רוב הזמן קר, ואני שומעת את הקירות חורקים בגשם.

בבקרים אני אכן מטופפת ברחובות על עקבים גבוהים ועטופה בסוודרים וצעיפים, אבל אני נראית כמו עוד תיירת שאוספת חוויות דיגיטליות.

ואני מסתכלת על אנשים, ואין בהם אף דבר מעניין, בטח שלא משהו ששווה לכתוב עליו. סתם אנשים רגילים, כל אחד נמצא בפינה שלו, קם בבוקר לעבודה וחוזר בערב למשפחה או לבדידות, או גם וגם.

בלילות אני מנסה לכתוב.

כל לילה אני יושבת מול המסך האלקטרוני הריק ופשוט בוהה בו.

זה נדמה כי זה כל כך קל. כי תמיד מתרוצצות לי המוני מילים, ותחילה וסופים של משפטים, וסיפורים שאני ממציאה על אנשים שפגשתי ברחוב.

אבל אף פעם זה לא מצליח לעבור, לצאת מן הראש שלי אל האצבעות ולהיכתב שחור על גבי לבן.

כמו חומת לבנים.

אז אני כותבת סיפורים קצרים, ומשתמשת במטאפורות שחוקות, ושונאת, שונאת את מה שאני כותבת.

אז אני קמה להתקלח.

וכמו תמיד אני עומדת ערומה מול המראה, בוחנת היטב את עצמות הבריח והאגן, ודואגת שהן יישארו בולטות.

מלטפת את הסימנים האדומים על הירכיים, מזכרת לכל אותם לילות של דיכאון ובכי היסטרי ורחמים עצמיים, לילות מלאים בוודקה זולה ובסכינים חד פעמיים.

ואני יוצאת מהמקלחת, ומתיישבת על החלון בחזייה ותחתונים, וחושבת שהלוואי והיית רואה אותי עכשיו.

אולי היית חושב שאני מיוחדת.

אבל אני נראית בדיוק כמו כל אותן בחורות היושבות בחלונות ומצפות לאהבה שלא תבוא.

אני חושבת הרבה, עליך.

לפעמים אני רוצה להתקשר, רק לשמוע את הקול שלך.רק להרגיע ולו לרגע את הגעגועים והכמיהה.

ואז אני חושבת "מה הטעם". מה הטעם באמת. הרי אין לי מה להגיד לך.

אני עוד זוכרת את המריבה ההיא, האחרונה.

אמרת שאתה הולך.

אני עניתי שחבל שלא היית מסוגל לאהוב אותי קצת יותר.

אבל אתה לא אוהב אף אחד, בטח שלא אותי.

והלכת.

הלכת לחפש בחורות אחרות, מזויפות, בלי צלקות ובלי חלומות שבורים, שימכרו לך שקר שהן לא צריכות אף אחד שיאהב אותן.

והלב שלי נקרע מבדידות וגעגועים.

אבל זה לא הופך אותי לחזקה יותר.

זה רק הופך אותי לפחדנית יותר.

מפחדת לחזור. מפחדת להודות בפני עצמי שנכשלתי. שלא הצלחתי לכתוב, שאני לא סופרת אמיתית.

שאני צריכה לקפל את החלומות שלי ולארוז אותם בקופסה, ולהתחיל להתבגר.

חשבתי שזה יהיה אחרת.