"זה די ברור שאין סיכוי לחזור להיות שוב שני זרים
שלא דורשים לא הבטחה,
זה די ברור שאין סיכוי להיות שוב אוהבים..."

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה.

הייתי בבליל של רגשות שבלבלו אותי לחלוטין.

השבוע נפגשתי עם האקס שלי, להחזיר לו את הדברים השלו.

ישבנו בעזריאלי, ואכלנו ארוחת צהריים בבבלאק, ואח"כ עוד המשכנו להסתובב והוא אפילו חיכה בסבלנות כשנכנסתי לפול אנד בר לקנות ג'ינס.

כאילו שדבר לא קרה, כאילו לא נפרדנו מעולם.

התחבקנו, והתנשקנו על הלחי, המצח, הצוואר, לא על השפתיים. למרות שרציתי מאוד והרגשתי כאילו אני צריכה לעשות את זה.

אבל החזקתי את עצמי חזק, וחשבתי לעצמי מה הטעם. הרי אם נחזור, שום דבר לא ישתנה.

הוא עדיין יהיה מרחק שעתיים נסיעה ממני, הוא עדיין יקדיש קודם כל את עצמו ללימודים ואז אחרי, אני עדיין אראה אותו פעם בשבועיים ואולי יותר.

אני יודעת שהיה לי איתו הכי טוב. הוא הבחור בשבילי, מכל הבחינות. ואני רוצה לצעוק על הגורל ועל העולם ועל היקום- למה זה צריך להיות ככה.

אני עדיין אוהבת אותו, ומתגעגעת.

ולא אכפת לי שנתיים להיות בקשרים לא אמיתיים, כדי שבסוף אני והוא נהייה ביחד. ואם בעוד שנתיים זה יהיה אפשרי, והוא ירצה אותי, אני עוזבת הכל ורצה אליו.

אני מקווה שזה יקרה.

אם אתה עדיין קורא פה – הלב שלי שייך לך, תמיד.