התחלתי מהפנים.
אני כמו בובת חרסינה, שהתנפצה לרסיסים כל כך קטנים, שאי אפשר להדביק אותם בדבק מגע.
ושוב שמעתי את אותן המילים המוכרות, מוכרות עד כאב.
והסתובבתי ברחובות תל אביב הסואנים, ולא שמעתי רעש, ולא הרגשתי את הרוח.
קיוויתי שאפול. אפול לכביש. ארגיש את האספלט משתפשף כנגד העור. אולי אשבור יד או גב או רגל או ראש. זה יהיה כאב נוראי, בלתי נסבל. אבל אולי לא אוכל להרגיש את הלב.
אולי זו פשוט אני.
אולי אני כמו שמישהו כתב לי "אינטליגנטית אבל עם חלקים רקובים באישיות".
כן, זו בטוח אני.
אני דפוקה, מטומטמת, טיפשה.
אני אפס.
אפס אחד גדול.
סביר להניח שזו רק אני, ולא אף אחד אחר.
אף אחד לא באמת מסוגל לאהוב אותי, לרצות אותי כמו שאני.
אני סתם פרצוף יפה.
התחלתי מהפנים.
העברתי את הלהב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד הסנטר.
הרגשתי שאני רועדת. לא ידעתי אם זה מהקור.
ושמעתי מוזיקה, את כל השירים הכי מדכאים והכי כואבים והכי מתארים מה שאני מרגישה.
והווליום היה על ההכי גבוה.
ובעיקר שמתי את hurt שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
והרגשתי איך כל מילה צורבת אותי.
ונשכבתי במיטה, והדמעות יצאו.
והרגשתי כל כך, אבל כל כך עלובה.
והרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות.
התחלתי מהפנים.
העברתי את הלב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד לסנטר.
כדי שגם פרצוף יפה לא יישאר ולא יהיה לגאווה.
הרגשתי כעס. ושנאה. ותסכול. ועצב נוראי שממלא אותי, ועוד שנייה אתפוצץ.
אני לא רוצה לראות אף אחד, או לשמוע אף אחד, או להיות חלק ממישהו או משהו יותר.
אני רוצה להמשיך לשכב מתחת לשמיכה, ופשוט לא להיות.
התחלתי מהפנים.
העברתי את הלב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד לסנטר.
כדי שגם פרצוף יפה לא יישאר ולא יהיה לגאווה.
והתפשטתי לגמרי, נשארת בתחתוני תחרה שקופים ושחורים.
ומעבירה את הלהב על הירך, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, אבל לא ירד דם.
ואני בוכה וצורחת בשקט, ורק רוצה לצרוח ולברוח.
התחלתי מהפנים.
העברתי את הלב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד לסנטר.
כדי שגם פרצוף יפה לא יישאר ולא יהיה לגאווה.
והתפשטתי לגמרי, נשארת בתחתוני תחרה שקופים ושחורים.
ומעבירה את הלהב על הירך, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, אבל לא ירד דם.
אני מסתכלת על החזה, בצד שמאל, איפה שהלב.
אני חותכת מסביב ומוציאה את הלב החוצה.
(הכל בטיוטאות, לא רוצה שיישאר ממני דבר)
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
