אז ככה.

זה כבר תקופה ארוכה שאני לא מאופסת על עצמי. מאז שאני והחבר האחרון (של השלוש שנים) נפרדנו, אני לא ממש עצמי. או עצמי בגירסה מאוד לא טובה.

עצמי בגירסה של הרס עצמי. בקיץ ירדתי המון במשקל, ותוך חודשיים עליתי בכמעט שבע קילו. האכילה שלי נעה בין חוסר בה לבין בולמוסים. אני פוגעת פיזית בעצמי.

אני לא יודעת מה קורה איתי.

אני מרגישה שמצד אחד הכל צריך להיות נורא נורא בסדר, אבל בעצם שום דבר לא בסדר.

אני מרגישה שאני פשוט נופלת, שאני לא יודעת  לאיפה אני ממשיכה ומה אני עושה.

אני לא מוצאת את עצמי בלימודים.

אני הולכת ולומדת כי זה משהו שצריך. כמו שהולכים לבית ספר תיכון ולומדים את כל המקצועות לבגרות כי אין פשוט ברירה.

לא טוב לי.

אני בודדה. חצי מהזמן אני פשוט לבד.

אני לא בטוחה האם זה היה הצעד הנכון. אבל מצד שני, מה הייתי עושה?

אני פשוט פחדנית.

אני מרגישה צורך לרצות את כל הסביבה ורק את עצמי אני לא מרצה.

ברור שיש לי פנטזיות של מה הייתי רוצה לעשות ואיך. אבל הן לא יקרו. הן לא יקרו כי אני פחדנית, כי הסביבה שלי תצחק עליי. כי יגידו לי שאני מדברת שטויות.

מאז ומעולם, מאז שאני זוכרת את עצמי פעלתי לפי הצורה שנדמה לי שהסביבה תקבל. (אני יודעת שזה משפט סבוך, אבל תנסו להבין). תמיד חששתי לעשות דברים או להגיד דברים מפחד שיצחקו עליי, שיגידו לי שזה לא טוב או לא הגיוני או לא בסדר. מפחד שיקטינו אותי.

אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי. שאין איש בעולם שבאמת אכפת לו ממני. שהכל מורכב מאינטרסים.

אני מרגישה שאין לי חברי אמת.

אני מרגישה כל כך כל כך כל כך בודדה.

ואני לא יכולה לספר לאף אחד כלום, כי אני מפחדת שירחמו עליי. שיחשבו שאני מסכנה.

אני מסתכלת על האחיות שלי ומקנאה בהן נורא.

אני מקנאה שכולם אוהבים אותן ומתגאים בהן והן עושות מה שהן רוצות פחות או יותר.

ואותי?

אותי אף אחד לא אוהב.

עליי אף אחד לא שם.

אני נרקבת בשקט מתחת לפוך שלי.

אני סתם מישהי אפורה ולא מעניינת.

ככה זה, כל מי שמתקרב מתרחק. כולם חושבים שאני נוראית, משעממת, לא מעניינת.

אני מרגישה ששום דבר לא נכון. ששום דבר לא אמיתי.

שהכל מסביב מזוייף.

שאני רק מתאכזבת. עוד פעם ועוד פעם. שאני רק חוטפת סטירות מהעולם.

אני לא יודעת מי אני.

וכשאני חושבת שאני יודעת – אז אני לא אוהבת את עצמי, אני לא אוהבת שום דבר בעצמי ובחיים שלי.

ואני לא אלך לפסיכולוג.

יש לי מודעות גבוהה לעצמי, מודעת גבוהה יותר מדיי. אני יודעת שזה לא בסדר לחיות ככה. ואני יודעת ממה זה נובע. ואני יודעת שפסיכולוג יגיד לי שעליי למצוא דרך להתמודד, וכל מיני שיט שכאלו.

אני לא הטיפוס שיגיד משהו אי פעם לאיש זר ועוד אשלם לו 300 ₪ לשעה על השתיקות שלי.

קשה לי מאוד לכתוב את זה. ואני בוכה עכשיו. ואני יודעת שאני לא מצליחה להסביר את עצמי כמו שצריך, ויש אולי עוד דברים שלא כתבתי. קשה מאוד להסביר רגשות. אבל אני מבינה את עצמי, פחות או יותר.

אני מרגישה שהלכתי לאיבוד, ואני לא מוצאת את הדרך חזרה.