הפוסט הזה לא היה מתוכנן להיכתב. לא עכשיו ולא אף פעם.
היו לי כל כך הרבה שרציתי לכתוב, אבל מאז קראתי את הפוסט של אווה, הבנתי שאני חייבת לכתוב את זה.
אווה כותבת על אונס. ועל חברה שלה, שעברה את הדבר הנוראי הזה.
אני תמיד ברחתי מהמילה הזאת, מהדבר הזה, רק שזה לא יקרה לי. שזה לא יהיה קשור אליי.
אבל לאחרונה, אני מתחילה להבין שגם אני חלק מהסטטיסטיקות. ולא זה רק הטרדה מינית, כמו שחוויתי שהייתי בערך בת 12, ואיזה איש מבוגר ודוחה צבט לי בישבן. וזה לא רק ההערות, המבטים, ההצעות המגונות שעברתי, כמו כל אישה שלישית.
זאת המילה הזאת, מילת ה"א'", שלא רציתי שתדבק בי בכלל.
זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות.
זה לא קורה לך ע"י איזה גבר דוחה ומסריח ומסומם ושיכור ואני לא יודעת מה עוד.
זה לא בא דווקא באיומים ברצח, במכות.
אני חושבת שכתבתי כבר עליו. כאן. שברי משפטים, רסיסים. אף אחד לא יודע מה בדיוק היה שם.
לחלק מהאנשים סיפרתי. העדפתי לספר ש"הוא הכריח אותי לעשות איתו דברים". אם אני אציג את זה ככה, אז זה יהיה פחות נורא. פחות כואב. אני לא אכנס לסטטיסטיקה הזו.
זה לא היה באיומים.
הוא לא אמר שאם אני לא, אז הוא יהרוג אותי, ירביץ לי, יחתוך אותי.
זה היה בדרך מניפולטיבית.
אני אפילו לא יכולה להסביר מה בדיוק היה שם ובאיזה דרכים ערמומיות, מניפולטיביות, הוא גרם לי לעשות את מה שעשה.
אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת לכתוב את זה, אני לא חושבת שאני יכולה לספר את הכל.
איך הוא ידע לקחת בחורה כמוני וללחוץ לה בדיוק על הנקודות הרגישות והחלשות.
אונס, זה לא רק באיומים.
זה גם במילים.
והוא, היו לו הרבה מילים.
הוא עשה לי שטיפת מוח, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה. "אם את אוהבת אותי אז את לא צריכה להגיד לי לא".
בצורה מתוחכמת, שאותה כמובן הוא עטף בכביכול אהבה, הוא רמס אותי. השפיל אותי. הפך אותי לסמרטוט ולשפחת מין שלו.
הוא השאיר בי רק קליפה ריקה.
אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לכתוב את הכל.
אני לא יכולה לכתוב על ההשפלה, הרמיסה.... איך הוא הפך אותי לחצי יצור, כי בנאדם לא הייתי.
איך שבסוף הייתי על כדורים פסיכיאטריים.
וזה נגמר.
על הסיוטים.
והעדפתי להדחיק. כי אני אלופה בהדחקות.
לפני בערך חצי שנה, דיברתי עם א'. הבחור שכל כך אהבתי, שזרקתי בשבילו את הכל.
וסיפרתי לו על זה. פחות או יותר. והוא אמר "את יודעת שיש לזה שם. אני אפילו לא רוצה להגיד את המילה הזו".
אבל אתם יודעים מה?
עם כמה שזה קשה לי, כן, אני עברתי את זה.
ואין יום שבו אני לא מרגישה אשמה ובושה וכעס, כעס על עצמי.
איך נפלתי ברשת הזו.
איך הסכמתי לדבר הזה.
איך הסכמתי שמישהו יפגע בי ככה, ייקח את כל שארית הכבוד העצמי שלי, יזרוק אותה על הרצפה ויירק עליה.
אין יום שבו אני לא מלקה את עצמי.
שאני מרגישה אשמה.
שאם אני אעיז ואספר את זה למישהו, רק יגידו לי שהייתי יכולה לקום וללכת, מבלי להבין שהוא הפך אותי בדרך המתוחכמת שלו למשהו שהוא יותר גרוע מזנות. או מעבדות.
שאם אני אגיד למישהו, יגידו לי שאני רק מקשקשת, כי אונס קורה רק בסמטאות חשוכות, רק ע"י גברים דוחים ומסריחים שמתנפלים עלייך בלי שתדעי מאיפה.
אני בוחרת לפרסם את זה.
אני לא מרוצה ממה שכתבתי. אני מרגישה שאני לא מעבירה את עצמי מספיק טוב.
כי אם הייתי כותבת כאן בגוף שלישי – "עליהן", הייתי חדה, היו לי מילים חותכות וכועסות.
אבל כשאני צריכה לכתוב את זה על עצמי, זה עדיין קשה לי.
אני בוחרת לפרסם את זה, למרות שהבלוג לא אנונימי במיוחד.
כי אני מצטרפת לקול של אווה, ושל החברה שלה – ל', ושל כל הנשים שנאנסו. גם בסמטה חשוכה, וגם בבית שלהן. גם כי איימו עליהן והרביצו להן, וגם כי מישהו היה מתוחכם ומניפולטיבי וידע איך לנצל.
אני בוחרת לפרסם את זה, כי אני יודעת שקוראות פה בנות צעירות. נערות, תמימות, מתוקות, שרוצות שמישהו יאהב אותן. זו לא אהבה. תלכו אחרי האינסטינקטים שלכם. תקשיבו לחברות, להורים. אני לא הקשבתי להורים שלי, שכל כך צדקו. אם מישהו גורם לכן להרגיש מושפלות, אם מישהו רומס את כבודכן, אם מישהו פוגע בכן, אל תשתקו. אף פעם. אני מתחננת בפניכן, מתחננת, תלמדו ממני. אל תישארו אף פעם בקשר שלא טוב לכן. מי שיאהב אתכן, יאהב אתכן גם אםלא תשכבו איתו או תרדו לו. הוא יישא אתכן על כפיים.
אני בוחרת לפרסם את זה,
בעיקר, כי אני יודעת, שאני לא צריכה להתבייש יותר.
זה רק הוא.
אף אחד יותר, אף פעם, אף פעם בחיים לא יגרום לי להרגיש ככה. לעולם. לעולם לא.
"בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד. "
אני, לא שותקת יותר, אף פעם.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
