בצלאל רם (מרקמן) היה הבן של סבתא רבא, אח של סבתא ודוד של אמא. הוא היה לוחם שייטת, שנהרג בתאונת צלילה בשנת 1969, ביחד עם עוד שני לוחמים. הוא היה בערך בן 22. הוא השאיר אחריו אישה בת 20 עם תינוקת.

זה כל מה שידעתי עליו.

אחרי שהוא נהרג, סבתא רבא וסבא רבא ז"ל לא דיברו עליו. גם סבתא לא. לא אמא שלי ולא האחיות שלה ידעו עליו שום דבר.

אמא אומרת שבעיקר התעסקו בהנצחה. ימי הזיכרון, הביקור בבית הקברות. השייטת שומרת על קשר עם משפחות כל החללים: שליחת מכתבי "חג שמח" בחגים, קשר קבוע עם קצינת הנפגעים של היחידה, הזמנות לימי כיף שונים, הזמנה לטקסי התייחדות, שליחת חיילים למשפחות ביום הזיכרון. השייטת הפכה למשהו מאוד מקודש ואמא שלי שירתה בחיל הים ואחותה שירתה בשייטת.

אני כמובן לא ידעתי על בצלאל כלום. ידעתי את הפרטים הטכניים, ידעתי מה קרה בתאונה ואיך הוא נהרג. יש תמונה במסגרת שחורה עם נר זיכרון ליד, וידעתי לפי התמונה שמדובר בבחור מאוד יפה. הייתי הולכת עם סבתא רבא בתור ילדה קטנה לבית קברות והיינו מבקרות את הקבר שלו, משקות ומסדרות את העציצים. סבתא רבא לא סיפרה לי שום דבר עליו. היא כן סיפרה על המשפחה שלה ועל החיים ביוגוסלביה ועל העלייה לארץ, גם על מוות ודברים לא נעימים. אבל על בצלאל היא לא סיפרה דבר.

אני ידעתי מגיל מאוד צעיר, עוד לפני שבכלל הפנמתי מה זה צבא ומה זה שייטת, זה כשאתגייס אני אשרת בשייטת, כדי שביום הזיכרון אבוא לסבתא רבא עם המדים הלבנים והתג יחידה והיא תהייה גאה. וכך באמת היה.

המצב הזה השתנה אתמול.

כל שנה בשייטת עורכים טקס התייחדות לחללי היחידה. בכל טקס כזה מקרינים סרט קצר על כמה מהחללים. השנה בחרו לעשות את הסרט על בצלאל.

הוחלט לעשות מפגש של המשפחה ביחד עם האנשים ששירתו עם בצלאל, ולצלם אותם (ע"י חיילי היחידה) מספרים עליו.

אתמול התקבצנו אצל אחות של אמא בבית. מלבד המשפחה הקרובה (חוץ מסבתא רבא, היה לה קשה יותר מדיי), הגיעה האלמנה של בצלאל, הגיעו לוחמים ותיקים ששירתו איתו.

אני ישבתי בצד והקשבתי.

ופתאום, הבנתי שיש אדם מאחורי הדמות בתמונה. אדם בעל חיים מלאים. הם סיפרו שהוא היה בעל חוש טכני מפותח, שהיה קשה להרגיז אותו, שהוא היה בעל חכמת חיים יוצאת דופן. אחד שהתעניין באמת בחניכיו ומהרגע שהתחתן ונולדה בתו הוא היה ממהר אליהן. הם סיפרו סיפורים שונים מהחוויה לצידו.

האלמנה שלו הקריאה מכתבים שהוא כתב לה. סיפרה איך הכירו. סיפרה שהיא מרגישה תחושת החמצה נוראית ושהזמן איננו מרפא, כי זה מלווה אותה יום- יום, שעה –שעה. כשהיא אמרה את זה ירדו לי דמעות. ניסיתי לחשוב על עצמי במצבה, כל כך צעירה ואלמנה עם תינוקת.

בצלאל  תמיד היה דמות ערטילאית, מעיין מיתוס. ופתאום הדמות הערטילאית הפכה לדמות מאוד מוחשית. פתאום גיליתי שהיה שם בחור, עם אישיות, עם תחומי עניין, עם חברים, עם משפחה, עם עתיד. נכון שהוא כביכול איזה מישהו שמת שנים רבות לפני שנולדתי, אבל עדיין הייתה לו נגיעה בחיי ובחיי משפחתי. היה לי חשוב לשמוע, להבין, לדעת, להכיר.

יהי זכרו ברוך.