בשעה 16:00 ביום חמישי, התקשרתי אליך והודעתי לך שסוף סוף אני בבית. אמרת לי שהקפיצו אותך למשמרת ושתדבר איתי יותר מאוחר. עוד הספקתי להגיד לך שאם תצטרכו להתפנות, המשפחה שלך מוזמנת לבוא אלינו.

בינתיים נצמדתי לטלוויזיה וגיליתי באימה את ממדי האסון. ב23:00 בלילה התקשרת אליי. שאלתי מה אתם צריכים לעשות. הרי אתה לא כבאי, אתה שוטר. אמרת לי שאתם צריכים לדאוג לפינוי של אנשים, חסימת כבישים, ליווי של הכבאים, נכנסתם שוב לתוך בית אורן לבדוק שאין לכודים. דיברנו על יום שישי, על זה שנשנה את התוכניות ואני לא אבוא אליך בצהריים, אלא תקפוץ אליי בערב. לא ידענו שזה יימשך.

במהלך ה-48 שעות האלו נטרפתי מדאגה וחרדה. ישבתי מחוברת לטלוויזיה, שומעת שמפנים חלק מהשכונה שלכם. מעבר לכאב הלב על האנשים שנספו ועל המקומות היפים שנשרפו ועל האנשים שכבר אין להם בית ונותרו רק הזיכרונות, מעבר לשמחה הקטנה שהחיות בחי- בר לא נפגעו ומעבר לדאגה על כך שהאש תגיע לאוניברסיטה- מוסד הלימודים שלי ומה יהיה אם חס וחלילה היא תיפגע ומה יקרה לספרים, מעבר לכך- דאגתי מאוד לך. פחדתי שיקרה לך משהו. שתהייה קרוב מדיי לאש. הרי האש לא צפוייה. דאגתי למשפחה שלך, מה יקרה אם זה יגיע לשכונה שלהם והם יצטרכו להתפנות ומה יהיה על הבית ועל החתולים שלנו. מדיי פעם אתה מתקשר, כשיש לך שעה- שעתיים לנוח. אתה מספר לי שאתה לא ישן. אין לך דקה של מנוחה. אתה מספר לי מה אתם עושים ומה קורה שם ממקום ראשון. אני שומעת את הכאב, את העייפות, את הדאגה, את החוסר אונים בקול שלך. את העצב על הקצין שלך שנספה, על המפקדת שלך שבקושי שורדת בבית החולים. אני מחכה לשיחות האלו. נצמדת לסלולרי ובוהה בו בתקווה שרק תצלצל.

אתמול קיבלת כמה שעות של חופש. אחותי הופיעה בת"א ורצית לבוא איתנו בכל זאת. הגעת סוף סוף וראיתי בעיניים שלך את מה שלא היה צריך להגיד. אתה יושב עם המשפחה שלי ומספר גם להם מה עבר עליך ומה קורה. אתה מספר שכולם מתקשרים אליך ושולחים לך הודעות ושכל החיות הגיעו לוואדי מתחת לבית שלך. ניסיתי לעודד אותך שיש לך גן חיות מתחת לבית. בכביש החוף ליד עתלית הרחנו את ריח השריפה. יכולנו לראות ענן מעל ההר וגם את האש. מזל שהיה חושך ולא ראינו את השחור. ההופעה הייתה נהדרת. היינו זקוקים להתנתקות הזו. לצילומים, למפגש עם אנשים שכבר הרבה זמן לא ראיתי. סתם לשבת וליהנות, כאילו הכל בסדר, הכל כרגיל.  חיבקת אותי באוטו והחזקת לי את היד.

לצערי היית חייב לחזור לעוד לילה ארוך ולבוקר נוראי של לוויה. היה לי קשה להיפרד ממך. רציתי לבכות, לצרוח, להחזיק אותך בכוח. לאיים שאפגע בעצמי, כדי שלא תלך. כדי שתישאר איתי ואני אוכל לחבק וללטף אותך עד שתירדם. שארפא את הכאב, שאחזק אותך. אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שזה לא יעזור. כזה אתה. אם צריך אותך- אתה הולך. דבק במשימה, עוד מהצבא. הבטחת לי שלא תיכנס שוב לאש. ביקשתי ממך שלא לעשות את זה. לא אכפת לי מה קורה ומה יהיה- שלא תעז להתקרב לאש. שתישאר במקום בטוח. גם כך נפגעת מזיקים ויש לך כוויות, גם כך נשמת כל כך הרבה אוויר מזוהם ומטונף. היה לי קשה להיכנס מתחת לפוך שלי וללכת לישון בידיעה שאתה שם, בחוץ.

אהוב שלי, אני מחכה שכל זה ייגמר. תשמור על עצמך ותהייה חזק וכאשר נהייה מאחורי זה- אני אחבק אותך חזק- חזק, אתמודד ביחד איתך ,אהיה שם בשבילך ונלך ביחד למקומות היפים שגדלת לידם וניטע הרבה עצים. מחכה לשיחה ממך.