אני לא יודעת על סמך מה מגדירים ספר כספר טוב, איכותי, קלאסי. האם יש קיימים מדדים אובייקטים לספר שהוא איכותי ומהם בכלל המדדים האלו. למשל "החטא ועונשו" נחשב לספר איכותי ומלמדים אותו לבגרות (אחותי נאלצה לקרוא אותו), אבל כשניסיתי לקרוא אותו בעצמי- פשוט התייאשתי. הספר היה כל כך לא מובן וקשה ומשעמם. הספרים של רם אורן והרלן קובן נחשבים לספרות נחותה. אבל מי קבע שזה נחות? יש כל כך הרבה אנשים שנהנים לקרוא את הספרים האלו. ספרים גם מיועדים להנאה.
ספר טוב בעיניי הוא ספר עם עלילה מעניינת וכתיבה זורמת וקולחת ולא משנה איזו "תווית" מוצמדת לספר.(יש לי רשימה בצד של ספרים מומלצים ורשימה של כל הספרים הטובים שקראתי). אבל ספר ממש טוב לפי דעתי, הוא ספר שאני לא יכולה להפסיק לקרוא. ספר שאיתו אני יכולה להזדהות. ספר שגורם ללב שלי להתכווץ. ספר שנותן לי תובנות. ספר שגורם לי לחשוב ולהרהר בו גם לאחר הקריאה.
אני יכולה לתת כדוגמא את הספרים של ג'ודי פיקו. אני מניחה שהרבה ראו את הסרט "שומרת אחותי" (הגרוע מאוד) שנעשה לפי ספרה. בכל הספרים שלה הנושא המרכזי הוא טעון, כואב, קשה ומורכב כמו : התאבדות, מחלת סרטן קשה, המתת חסד. יש כמה דמויות שונות ולכל אחת מהן נקודת מבט שונה, כל אחת מן הדמויות היא מבחינת חלק קטן המרכיב את התמונה המלאה. אין טובים ואין רעים. יש בני אדם. ביום שלישי קראתי את הספר שהיא כתבה "תשע עשרה דקות" וכבר כמה ימים אני מהרהרת בו. במרכז הסיפור תלמיד תיכון שמתחיל לירות בבית הספר שלו. הירי משפיע על כמה דמויות שונות והסוף אינו מובן מאליו. במהלך הקריאה הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, והעור שלי מצטמרר. כי אין טוב ואין רע. ואיך בכולה תשע עשרה דקות אפשר לשנות ולהשפיע על חייים של כל כך הרבה אנשים.
ספר נוסף הוא "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה. לא סתם הספר הזה מככב ברשימות רבי המכר. מדובר על סיפור אמיתי על שני בני זוג בתקופת מלחמת העולם השנייה שמחליטים לפתוח במחאה כנגד משטר הרייך השלישי וזאת ע"י השארת גלויות תעמולה כנגד היטלר ומשטרו במקומות שונים בברלין. הספר מתאר במדוייק את התקופה: תקופה של פחד, טרור, אימה. אנשים פוחדים לדבר, לחשוב, כל אחד מבחינת מרגל ומלשן. לא סתם הספר נקרא "לבד בברלין". אתה לבד, עם המחשבות שלך. אתה לבד עם הדרך בה אתה רוצה לפעול. זה אינו ספר שואה קלאסי. אין התייחסות לפן היהודי. האנשים התקוממו כי נמאס להם שאומרים להם איך לחיות, מה לחשוב, במה להאמין. הספר יכול להיות מאוד רלוונטי גם לימינו, מציג לנו עוד זווית על התקופה ההיא, הוא אפילו נותן מעט אמון בבני אדם. קראתי את כל הספר הענק הזה בשבע שעות ואני ממליצה עליו בחום.
"מיתוס היופי" מאת נעמי וולף הוא ספר פמיניסטי שמסביר את השימוש בייצוגי היופי כנגד נשים. הוא נכתב בשנות ה-90, אבל מאוד רלוונטי גם לימינו. קיבלתי הרבה תובנות בעקבות הקריאה והוא דיי חידד את האג'נדה הפמיניסטית שלי.
"אני, כריסטיאנה פ'" הוא סיפור ההתמכרות של כריסטיאנה פ' לסמים. הספר אמנם ישן וכיום אף אחד לא מתרגש מילדים מכורים לסמים, אבל בכל זאת היה בספר משהו מטלטל. כריסטיאנה מתארת את ההתמכרות שלה בצורה ישירה ובוטה ובהחלט לא קל לקרוא על ילדים שמזריקים הירואין. גם יכולתי להזדהות עם כריסטיאנה. הרצון להיות כמו כולם, ההרס העצמי, הניסיון ללכת על הקצה.
"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי,שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן." זהו ציטוט מתוך הספר "אלנגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי. יש בספר מעט פילוסופיה והרבה מאוד רגעי תובנה, הרבה מאוד רגעים בהם אתם מגלה שהדברים אינם כפי שנראים. ציטוט נוסף מספר שאני מאוד אוהבת הוא "הורים מתים, בנות גדלות ונישאות לאיש, אבל אחיות הן לכל החיים" מתוך ספרה של ליסה סי "נערות שנחאי", המספר על יחסי אחיות, דבר שכל כך חלק מחיי שלי. (ספר נוסף, יותר אקדמי ולא עלילתי אבל מאוד קריא על יחסי אחיות הוא "אמא תמיד אהבה אותך יותר" מאת דברה טאנן. קראתי אותו היום, ספר מאוד מעניין).
"אישה בורחת מבשורה" של דיוויד גרוסמן נכתב לפני שבנו אורי ז"ל איבד את חייו במלחמת לבנון השנייה. אך כאשר קוראים את הספר יש בו משהו מאוד מציאותי ועוצמתי.
"המאהב" מאת א.ב.יהושע ו"מחזיר אהבות קודמות" מאת יהושע קנז הם ספרים על החיים שמשאירים טעם חמוץ- מתוק-מריר בפה.
"הלנה על הגג" של יורם יובל, על אנשי מילואים שעושים מילואים במחנה הפליטים אנצר בלבנון השאיר אותי אחרי הקריאה עם חור בבטן. ואם כבר נושאי צבא, אז "אם יש גן עדן" של רון לשם כל כך ישראלי, כל כך יום הזיכרון בהוויתו, כל כך מדמיע בעיקר כשקוראים את בפתיחה על כל הדברים שיונתן כבר לא יעשה.
בספרה של אליס סיבולד "היה לך מזל" היא מתארת את האונס האכזרי שעברה ואת כל מה שקרה בעקבותיו. היא לא חוסכת במילים, בתיאורים ובפרטים. זה ספר לא קל לקריאה, קשה. כזה שהייתי צריכה להניח מהיד ולנשום. אבל הוא ספר חזק, שגורם ללב לקפוא ולעור ברווז.
"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גויטפרוינד הוא ספר שלא רציתי שייגמר. על חברות, על החיים, על שינויים, על אנשים כאילו רגילים, על חיפה, על הארץ.
"דור הפרוזאק" של אליזבת וורצל הזכיר לי את עצמי לפרקים.
ואחרון חביב וסוגר את הרשימה- "שמוליק קיפוד" מאת כוש. זה ספר הילדות שאני אוהבת גם היום. יכולתי להזדהות עם הבדידות של גדי וכאב לי הלב כאשר לשמוליק הקיפוד נתקעו תותים על הקוצים.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
