יום השואה הוא יום אבל לאומי. כולנו מכירים את העובדות היבשות, את הסיפורים המצמררים, את העדויות, את הסרטים.

אני לא יודעת שום דבר על השואה שלי. על השואה של המשפחה שלי.

אבא שלי הוא דור שני לשואה. בבית שלו לא דיברו על מה שהיה "שם". ההורים שלו נפטרו לפני שנולדתי, כך שאין את מי לשאול. הצעתי לאבא למלא דפי עד על המשפחה- אבל כמעט ואין לו מידע, רק כמה רסיסי סיפורים.

סבא ז"ל גר עם כל משפחתו ברובנה שבאוקריאנה של היום, בריה"מ של אז. הוא היה נשוי, עם ילדה קטנה. הייתה לו סבתא בת 92, בעלת שיער אדמוני ועם כל השיניים בפה. לאבא ולאחותי יש שיערות ג'ינג'יות שמבליחות לעיתים בשמש. הוא נלחם כחייל בצבא האדום ונפצע. בזמן המלחמה, כל המשפחה נרצחה. אני לא יודעת איך ומתי. אחרי שנגמרה המלחמה הוא מצא את אחיו, הם חזרו לרובנה, אבל לא היה שם כלום. לא עיר ולא משפחה.

סבתא ז"ל הייתה מפולין. היא ברחה עם אבא שלה להרי אורל שברוסיה, שם הם אכלו קליפות תפוחי אדמה.

אחרי המלחמה הם נפגשו. הם עוד גרו ברובנה כמה שנים (אבא שלי נולד שם) ובגלל שסבתא הייתה מפולין, היה אפשר לעשות "איחוד משפחות" ואחרי שלוש שנים בפולין הם עלו לארץ.

זה כל מה שאני יודעת, פחות או יותר. ההורים של אבא לא סיפרו לו ולאחיו כמעט שום דבר. אז, לא היה נהוג לספר על מה שקרה. לצערי הרב, הם לא האריכו ימים, בשביל שאולי יספרו לנו, לנכדות ולנכדים.

לאבא אין משפחה גדולה. יש לו בנות דודות ובני דודים ואח. (ומן הסתם כל משפחתם). הדוד שלו, שהיה מדבר איתו אידיש נפטר לפני שנה. לצערי הרב לא היינו הרבה בקשר. הם גרים בירושלים וכשהייתי קטנה היינו נוסעים לירושלים למשפחה של אבא. אני זוכרת את הדוד, תמיד היו לו בדיחות. בשנים האחרונות המצב שלו לא היה טוב בכלל. נפגשנו בחתונה משפחתית לפני שלוש שנים בערך. הייתה לו מטפלת והוא כבר לא היה במצב טוב. עכשיו כבר אין את מי לשאול.

אני שואלת את אבא אם רוצה לעשות טיול שורשים באוקריאנה. אבל הוא אומר שאין לו שם כלום ושהוא לא זוכר משם משהו. אני הייתי רוצה כן לבקר. כן לראות, לדעת, להבין מאיפה הגיעה המשפחה שלי. חלק מהזהות שלי, מהסיפור שלי, ממה שאני. הייתי רוצה לכתוב דפי עד ליד ושם, הייתי רוצה שעוד מישהו יזכור. שיידעו, שהיו אנשים פעם. אנשים שהיו ואינם. אבל אין שמות. אין תאריכים. אין סיפורים.

6 מיליון זה מספר עצום. בתוך ה-6 המיליון הייתה משפחה אחת. חלק מהמשפחה קיימת עד היום וממשיכה לגדול ולהתרחב. אבל חלק ממנה כבר איננו. חלק ממנה אפילו לא ידוע.

6 מיליון זה מעיין מספר מיתולוגי שאומרים אותו בחרדת קודש. מספר שמתלווה אליו זעזוע, הלם, כעס, כאב וצער. מספר שמשתק אותך. אבל כל אחד מה-6 מיליון האלו היה פעם אדם. היה פעם אדם שחי את החיים שלו. שהתחתן. שהביא ילדים. שהיה לו מקצוע. היה אדם שנשם, שחלם, שצחק, שחייך, שבכה. ואנחנו צריכים לזכור אותם. גם אם אנחנו לא יודעים את שמם. גם אם אנחנו לא יודעים את מקום קבורתם. גם אם אנחנו לא יודעים עליהם דבר.

יהי זכרם ברוך.