יום ראשון אחה"צ, אני נוסעת באוטובוס מהאוניברסיטה הבייתה. הסלולרי שלי מצלצל, על הקו חברה טובה מימי התיכון. הרבה מאוד זמן שאנחנו לא ממש בקשר רציף, תהיתי מה פתאום היא מתקשרת. היא מספרת לי שאבא של חברה נוספת שלנו נפטר. נשארתי המומה.

האמת שבשכבה שלי, מאז תחילת החטיבה, היו יחסית הרבה תלמידים שאחד מההורים נפטר. כמה שזה היה עצוב לי בשביל אותם ילדים, זה היה אחרת, זה לא באמת נגע בי.

כאן זה אחרת. נכון, לא היינו חברות קרובות מאוד. בתיכון היא הייתה חלק מהחבורה המצומצמת של החברים, מאלו ששמרתי איתם על קשר גם הרבה אחרי שסיימנו ללמוד, אבל לא היו בנינו יותר מדיי שיחות של אחת על אחת. למרות זאת, זה היה כואב ונאבקתי לעצור את הדמעות של ההלם.

אני זוכרת את אבא שלה. הוא היה איש גדול כזה, זורק בדיחות. מסוג האבות המגוננים והדואגים. היינו אצלה הרבה בבית. הייתה לנו בדיחה בחבר'ה שאבא שלה הוא כל יכול ומלך העולם ודברים בסגנון הזה. אבל הסרטן הכניע אותו. הסרטן התחיל בדם, עבר לעצמות, ולפני שבועיים גילו את הגידול בראש במפתיע.

ביום שני הייתה ההלוויה. לא ידעתי איך להתנהג בסיטואציה, מה לעשות, מה לומר. להגיד את הדברים המטופשים האלו "תהיי חזקה", מה בכלל אומרים ואיך בכלל מנחמים ילדה שאיבדה את אבא שלה. נתתי לחיבוק שלי לנחם.

היה עצוב מאוד. עצוב וכואב לראות את המשפחה. עצוב להיפגש בנסיבות האלו עם החברים שמזמן לא ראיתי. ורק יומיים לפני אני ורועי דיברנו על זה שמפגש של כולם יהיה כמו פגישת מחזור. עצוב שאדם מת וכל מה שנשאר אחריו זה ערימת עפר וכמה פרחים. כשהורידו את הארון לא הצלחתי להתאפק וירדו לי דמעות. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם... אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

זה מסוג הדברים שמכניסים לפרופוציות.החיים שבירים. אנחנו שוכחים שהם עשויים להיגמר בכל רגע. אנחנו נוטים לקחת את הכל כמובן מאליו, אבל זה מלמד שאין דבר שהוא ברור ומובן מאליו, שצריך ללמוד להעריך כל דבר, כל אחד, כל רגע.

יהי זכרו ברוך.