עבר שבוע מאז שמיצי איננה. הצלחתי לאט לאט לאכול ולישון ולהמשיך בחיים הרגילים, לבכות פחות ופחות בכל פעם שאני חושבת עליה או מזכירה אותה, אבל עדיין זה קצת לא נתפס בשבילי. אני כל הזמן חושבת עליה ואני אפילו מחכה להגיע הבייתה ולראות אותה מחכה לנו, יורדת במדרגות ומחכה ליד הדלת. אני עדיין פותחת את הדלת בציפייה שהיא תהייה שם או תציץ מאיפשהו בחצר תוך כדי פיהוק.

מלבד זאת, קרה לי משהו ממש מוזר שאני לא יודעת איך להסביר. בלילה הראשון התעוררתי מחלום מוזר ופקחתי עיניים וראיתי חתול בחדר. חתול שנראה כמוה וזז כמוה. עצמתי עיניים ופקחתי שוב, הסתובבתי והסתכלתי שוב- והחתול עדיין היה שם. במשך איזה 10 דקות פשוט הסתכלתי על החתול הזה מסתובב בחדר, החתול שנראה בדיוק כמוה, שישב כמו שהיא הייתה יושבת. והייתה לי הרגשה מאוד מאוד מוזרה. הערתי את חבר שלי בבכי והוא אמר שעברנו יום קשה וסביר מאוד להניח שזה תעתועי הדימיון שלי. אבל, אם זה היה הדימיון- למה לא דמיינתי אותה מתקרבת אליי, יושבת על המיטה? זה יישמע ממש פסיכי- כי ניסיתי לקרוא לה. ואני יודעת בוודאות שהייתי ערה. ולמרות שאני רוצה לראות אותה שוב- זה לא קרה עוד פעם. אני יודעת שאני נשמעת ממש הזויה ופסיכית, אבל אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה.

קיבלתי תגובות מעודדות, גם כאן וזה עשה לי טוב. (בכלל, גם אני לא מגיבה, יש הרבה תגובות שמצליחות לעודד אותי בפוסטים האחרונים שלי). מישהי כתבה לי כאן  שמיצי הייתה חתולה שאהבה את החופש שלה ושהיא נאבקה על חייה עם התן כמו שראוי לחיית טרף שהיא הייתה והיא מתה מות גבורות.

וזה קצת מקל להסתכל על זה מהזווית הזו. היא באמת הייתה חתולה ציידת. תמיד הייתי קוראת לה "נמרה קטנה" או "אריה קטן". גם היינו צוחקים עליה שהיא חתולת תקיפה. היא הייתה תופסת כל מיני חרקים, עכברים ויונים- חלק מהם היא הייתה מביאה לנו במתנה. זה גם היה מצחיק לראות איך היא מתכוננת לצוד את העכבר צעצוע שלה.

אני לא יודעת לגבי חתול אחר. כרגע יש בחצר עוד חתולים: אחותה של מיצי והגורים שלה (של האחות, לא של מיצי). והגורים באמת חמודים, אחד מהם כבר לא כל כך מפחד ומתקרב אלינו ונכנס קצת פנימה לחקור את הבית. הוא גם נותן לנו ללטף אותו ומגרגר ומתחכך לנו ברגליים. וזה באמת חמוד מאוד, אבל עדיין יש איזו צביטה בלב.

תמיד ידעתי שאני ארצה לאמץ עוד חתול. לא גור, אלא חתול בוגר ואת ההכי מסכן. אני מניחה שאני אצטרך לתת לעצמי קצת זמן ובכל מקרה זה יהיה בבית אחר, כי הבית הנוכחי (של החבר) הוא הבית של מיצי.

אני יודעת שאני אמשיך להתגעגע אליה, אני פשוט אצטרך לחיות עם זה.