מוכרים לנו משפטים כמו "האהבה תתגבר על הכל" ו"על אהבה צריך להילחם". בסרטי הקומדיות הרומנטיות או בספרים הקלילים שאמא שלי קוראת להם רומנים למשרתות תמיד לגיבורה הכל מסתדר כשהיא פוגשת את הבן זוג שלה. אנשים מוכנים להתפשר על כל דבר כמעט ולהישאר בקשרים שעושים להם רע, רק כדי להיות בזוגיות ורק כדי להשאיר את הזוגיות שלהם בחיים.

אני לא חושבת שצריך להילחם על אהבה ועל קשר. אהבה זו אהבה ומלחמה זו מלחמה. אם צריך להילחם ולהתעקש- כנראה שזה לא זה. אני מסכימה שצריך להתפשר. אני מסכימה שצריך לוותר. אני מסכימה שצריך להקריב. אני מסכימה שצריך לעבוד על הזוגיות- אסור לקחת את הבן זוג כמובן מאליו ואת מערכת היחסים כמובנת מאליה. אבל להילחם? למה? הרי אם זה לא עובד ואם זה לא  הולך חלק- אז בשביל מה הטעם?

ברור שיש משברים בזוגיות. זה קורה לכולם. אני לא חיה בעולם אוטופי. ולוויכוחים וריבים אני בכלל לא מתייחסת כאל משבר. זוג שלא רב ולא מתווכח לפעמים- יש לו בעיה חמורה. אבל יש אנשים שכל הזמן חווים משברים בזוגיות. כל הזמן ריבים. כל הזמן במצב מעורער. ואני שואלת- אם כך זה המצב- אז למה להילחם? הרי ברור שזה לא הולך.

 לפי דעתי אהבה טובה זו אהבה שקורית, שמתפתחת. שמההתחלה לשני האנשים ברור לאן הולך הקשר. ששניהם רוצים את אותם הדברים ונמצאים באותו הראש. אין מלחמות ואין משברים. זה פשוט קורה. זה שם. זה זורם.

אהבה גם לא תנצח את הכל. זה חשוב. זה הבסיס לקשר. אם אין אהבה, אז מה כבר יש? אבל מעבר לאהבה יש דברים אחרים שמרכיבים את הקשר וצריכים להיות הבסיס שלו. צריכה להיות התאמה. וצריך להיות כבוד הדדי. וצריך להיות אמון. וצריכה להיות תשוקה. ומעל הכל- צריכה להיות חברות. וזה בעיניי הבסיס לקשר טוב- שהחבר שלך יהיה גם החבר הכי טוב שלך.

ואהבה היא לא הכל בחיים. אף אחד לא רוצה לחזור לבית ריק, זה נכון. אבל אי אפשר לתלות את האושר בבן זוג. אנחנו אלו שצריכים לגרום לעצמנו להיות מאושרים. אנחנו אלו שצריכים לאהוב קודם כל עצמנו. וצריך להתפשר, זה ברור. אבל לא עד כדי כך שמוותרים על עצמנו.

בעבר האמנתי בדברים האלו. האמנתי שצריך להילחם על אהבה וזוגיות זה הדבר הכי חשוב והיחיד שיכול לגרום לי להיות מאושרת ולהרגיש טוב עם עצמי. ואז היה לי משבר רציני בחיים. נפרדתי מהאקס שלי לאחר שלוש שנים ביחד. התחלתי שנה א' והייתי צריכה למצוא את עצמי מבחינה חברתית ובעיקר להתחיל להבין מה המהות של לימודים אקדמיים. התחלתי מספר קשרים שפשוט לא הלכו טוב, ונגמרו. באחד מהם הייתי מאוהבת חזק והוא ריסק לי את הלב. עד היום אנחנו לא מדברים ולפעמים יוצא לי לראות אותו ואני לא יודעת מה להרגיש. לא יודעת אם לכעוס או לסלוח או האם הוא ראוי לסליחה שלי. הרגשתי שהכל בחיים שלי קורס ומתבלגן. ודווקא אז, מהמשבר הגדול והארוך הזה, איכשהו צמחתי. איכשהו יצאתי עם מסקנות ותובנות שאותן כבר כתבתי. הרגשתי שאני מתבגרת. אני מרגישה שמתוך המשבר הגדול הזה והמטלטל הזה- צמחתי. פרחתי. עליתי למעלה. אחרי חודש בערך כתבתי: "חשבתי שאם אין מישהו שאוהב אותי, שאם אין לי חבר, אז משהו בי פגום. אני לא שלמה. הייתי מוכנה להיות עם כל אחד, רק שלא אהיה לבד. היום, אני לא מרגישה ככה. אני לא חושבת שזוגיות זה הדבר שיעשה אותי שלמה, שזה המפתח לאושר שלי. ברור שאני רוצה, אבל לא בכל מחיר... אני לא מרגישה שאני מוכנה להתחייב. מצחיק, פעם לא הבנתי איך אפשר שלא לרצות. היום אני מרפה."

ודווקא  מתוך התחושה הזו, שאני אוהבת את עצמי כמו שאני ולא צריכה מישהו שישלים אותי, אלא שאני שלמה עם עצמי, התחילה הזוגיות הכי טובה שלי. וכבר שנה ושמונה חודשים אני נמצאת בזוגיות הזו. ולשם שינוי, לא הרגשתי שאני צריכה להילחם. לשם שינוי, הכל זרם. הכל התפתח וקרה. למדנו להכיר אחד את השניה ולהיפתח זה לזו. הכל קרה, כאילו מעצמו. לא הייתי צריכה להילחם על שום דבר- כי זה היה שם ועדיין שם וגם יהיה שם. כי אנחנו כבר מתכננים לעבור לגור ביחד וגם את המעבר- להתחתן ואולי גם להביא ילדים. אבל בינתיים אנחנו מסתפקים בחתולים. ואנחנו גם לא מתביישים לדבר על הכסף- כי עם כל הכבוד לרומנטיקה, זוגיות ומשק בית משותף זה דבר כלכלי לכל דבר. ואנחנו צריכים לראות ששנינו באותו הראש בקטע הזה ויודעים על מה אנחנו מוציאים ובשביל מה חוסכים.

ומעבר לאהבה הגדולה ולתשוקה ולפרפרים בבטן- יש לנו התאמה. אפשר לומר שאנחנו ב"אותו הראש" ויש לנו תחומי עניין משותפים. וחוץ מזה- הוא החבר הכי טוב שלי. ואני החברה הכי טובה שלו. ושנינו כבר קוראים אחד את השניה ומבינים זה את זו בלי מילים.

וזו, זו אהבה טובה. אהבה בריאה. מאוזנת. אהבה אמיתית.