אני מכורה לזמינות.

הפייסבוק והמייל שלי פתוחים כמעט כל היום. מדיי כמה דקות אני נכנסת שוב שוב לכל אותם אתרי חדשות. אני חייבת לדעת מה קורה. אם יש עדכון במייל. אם שלחו הודעה. מה כל אחד העלה לפייסבוק. אם יש כתבה מעניינת. אם מישהו הגיב לי על משהו.אם קרה משהו. ואם יש איזה אירוע חדשותי גדול-לבדוק שוב ושוב אם יש חדש. אם אני לא ליד המחשב, אני תמיד בודקת בפייסבוק את הפוסטים הקודמים.

ומאז שיש לי את הגלקסי 2- זה החמיר. כי אני יכולה להיות זמינה 24 שעות ביממה.

אני מכורה לישראבלוג. כבר 9 שנים. לכתיבה וספרים אני מכורה קצת יותר שנים. אחת ההנאות שלי זה להסתובב בחנויות ספרים ולאתר ספרים שאני רוצה לקרוא. ואם לא נחמץ לי הלב על חשבון הבנק וכרטיס האשראי השחוק- אני גם קונה. בכמויות. 

אני מכורה לנעליים. רצוי עם עקב כמה שיותר גבוה ודק. אף פעם אין לי מספיק. החלום שלי זה ארון נעליים ענקי כמו של בלייר וולדורף או קארי ברדשאו. וספריה ענקית משלי, בדיוק כמו שהראו ב"היפה והחיה".

אני מכורה ללקים לציפורניים. סבא שיפץ בית של שעון והפך אותו לארונית קטנה בה אני שומרת את אוסף הלקים. כל סיבוב בסופר-פארם או המשביר חייב לכלול התבוננות במדפים עם הבקבוקים הקטנים הצבעוניים. תמיד אני מחפשת גוון חדש. 

אני מכורה לבעלי-חיים. ואפשר לדרג את ההתמכרות לפי דרגות.

לכל בעל חיים (בעיקר אם הוא פרוותי וידידותי) אני חייבת לגשת ולנסות ללטף. והכי אהובים עליי- החתולים.

כל חתול תמים שנכרה בדרכי (או אני בדרכו) אני מנסה לשכנע שיתקרב ומנסה ללטף. לא כולם מסכימים.

החתולים מתחת לבניין תמיד זוכים לשאריות ולליטוף מהיר, גם אם אני ממהרת.

דרגה מעל- החתולים שלי ושל החבר בחצר.

והדרגה הכי חמורה- הרצל החתול. מכל חתולי החצר- הוא הכי חנפן. חתולים חנפנים אני הכי אוהבת. ואי לכך- הוא הכי מפונק.

אני מכורה למתוק. ולפחמימות. ולאכילה רגשית.

אני מכורה לפוך שלי, לא יכולה להיפרד ממנו גם באוגוסט הלוהט.

אני מכורה לחבר שלי. לחיבוקים שלו. לנשיקות שלו. לריח שלו, לטעם שלו, למגע שלו, לאיך שהוא מעיר אותי בבוקר.

לכל ההוויה שלו, שלנו. לכל מה שהופך אותי ואותו ל"אותנו", לכל מה שקשור בזוגיות שלנו.