כבר שבוע בערך  ששרגא החתול קצת פצוע. הזנב שלו היה נפוח והוא היה נראה מבואס. הוא המשיך לרוץ, לשחק ולאכול והנחנו שזה יעבור לו. בסוף השבוע קלטנו שליד הזנב יש לו פציעה, כמעיין חתך שהוא לא הפסיק ללקק. אבל חוץ מהעניין הזה, הוא התנהג כהרגלו.

היום הוא פשוט ישב בארגז שלו ולא הפסיק ליילל. החבר שלי הזמין לו וטרינר.

כנראה שאיזה כלב או חתול אחר נשך אותו והפצע הזדהם. הוטרינר ניקז לו את המוגלה והזיהום, נתן לו אנטיביוטיקה, מרח לו משחה וגם עשה לו סירוס על הדרך. עכשיו שרגא מטושטש ומורדם, שוכב על הכורסא שהוא אוהב על מצע מגבות ושמיכות. מדיי פעם הוא מתעורר ובוכה, וזה פשוט קורע את הלב. שמעתי אותו בוכה דרך הטלפון וירדו לי דמעות. 

אני כל כך דואגת לו. אני מצטערת שלא לקחנו אותו לוטרינר יותר מוקדם. שלא התעקשתי על זה. אולי אם היינו לוקחים אותו לוטרינר על ההתחלה, אז הוא היה פחות סובל. 

והיום זה חצי שנה למותה של מיצי, ואני לא יכולה להתמודד עם העובדה הזו שאולי אני אאבד עוד חתול.

אני מנסה לחשוב על העניין בצורה לוגית והגיונית: הוטרינר טיפל בו. הוטרינר יודע מה הוא עושה. הוטרינר עזר לו. החתול בוכה ככה בגלל ההרדמה והטשטוש ובגלל שהוא עבר הרבה. החתול הוא חתול חזק וצ'יק צ'ק הוא יתאושש. שרגא נמצא בידיים טובות ויש מי שדואג לו ונותן לו את הטיפול הכי טוב שאפשר ואת הכי הרבה חום ודאגה.

ואז אני נזכרת ביללות שלו, ונזכרת בעובדה שהוא חסר אונים.

ואני פשוט כל כך דואגת.

מחר אני אחתוך מוקדם מהלימודים ואשב עם שרגא. אין הרבה שאני יכולה לעשות, אבל אני מרגישה שאני חייבת להיות שם והלוואי והייתי שם עכשיו.

אני ממש לחוצה ועצובה.

תחזיקו אצבעות לשרגא שלי.

עדכון - 20/12 6:26

שרגא לא הצליח להחזיק מעמד.

אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה איך זה קרה. הוטרינר היה אמור להציל אותו...אולי זה היה מאוחר מדיי. וזה באשמתנו. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

אני מקווה שהוא יחד עם מיצי בגן עדן של חתולים עכשיו.

ושהוא יודע שעשינו את כל מה שיכולנו בשבילו והענקו לו חיים הכי טובים שיש ובעיקר אהבנו אותו.

בא לי למות.